כששרת וגולומב התחצפו לאחד-העם

התוכנית להקים מוסד חינוכי הנושא את שמו של הרצל גמלה בלבם של שלושה דוקטורנטים – יהודה מטמן-כהן, חיים בוגרשוב ובן-ציון מוסנזון - לאחר פטירתו של חוזה המדינה. בתשרי תרס"ו, 1905, נוסדה גימנסיה הרצליה כ"בית ספר בינוני (תיכון)". המייסדים, יהודה ופניה מטמן-כהן, הפעילו אותה בדירתם הפרטית השכורה בת שלושת החדרים ליד כיכר השעון ביפו.

החינוך היהודי ביפו התבסס עד אז על תלמודי תורה, ולצִדם שני בתי ספר עממיים – האחד לבנים והאחר לבנות. בתחילת הדרך נתקלה יוזמת הגימנסיה בהתנגדות חריפה. רעיון הלימוד המעורב של בנות ובנים יחדיו ולימוד תנ"ך בגילוי ראש עורר את חמתו של הציבור החרדי ביישוב הישן. מאידך-גיסא, דרשו אנשי היישוב החדש והמושבות שהמוסד החינוכי יכשיר את תלמידיו לחקלאות ולעבודת האדמה, ולא ל"מקצועות עירוניים".

17 תלמידים בלבד השתתפו בשיעורים ביומה הראשון של הגימנסיה. בוגרשוב ומנחם שינקין הצטרפו כעבור שנה לסגל המוסד הפרטי, והפכו אותו לחברה ציבורית בשם 'אגודת הגימנסיה העברית בארץ ישראל'. בתוך זמן קצר יצא שמעה של הגימנסיה ונודע בקהילות הציוניות ברוסיה הצארית, ומאות תלמידים מחו"ל החלו לנהור אליה. תופעת 'התלמידים הבודדים' יצרה מקור הכנסה חדש לאנשי יפו ונווה-צדק – פנסיונים וחדרים שכורים.

בשנת 1909, עם ייסוד השכונה אחוזת-בית, תכנן האדריכל יוסף ברסקי את בניין הגימנסיה. את ההשראה נתן דגם של בית המקדש בשילוב אלמנטים אוריינטליים, והבנייה נעשתה על טהרת העבודה העברית. בקיץ 1913, עם התלקחות 'מלחמת השפות', התגייסו תלמידי הגימנסיה בעיצומן של בחינות הבגרות להיאבק למען ההוראה בעברית בטכניון בחיפה. משה שרת, אליהו גולומב, דב הוז וזרובבל חביב שיגרו בנושא מכתב דעתני, מעשה שנתפס כחוצפה ועזות מצח בעיני כמה מאבות הציונות - אַחַד העם, שמריהו לוין ויחיאל צ'לנוב.

גולומב, שרת והוז היו גם בין שבעת הבוגרים של מחזור א' שייסדו בתום הלימודים התארגנות סגורה בשם 'ההסתדרות המצומצמת'. מטרותיה המוגדרות של הקבוצה היו תעמולה בקהילות בגולה לרעיון התחייה הלאומית, עבודת האדמה והגנה על הזכויות המדיניות של היישוב העברי. הרעיון המכונן בתפיסת חבריה היה שעליהם להעמיד עצמם לרשות עמם. גם אם לא ידעו בדיוק כיצד לצקת אידיאל אמורפי זה לדפוסים ממוסדים, הנסיבות וההתנסות ניתבו אותם להגשמתו בהמשך דרכם.

בני שבט 'ארבעת הגיסים' (שרת, גולומב, הוז ואביגור), המסועפים בקשרי חיתון, היו לנסיכי הגימנסיה הבלתי מעורערים. הם אלה שהניחו את יסודותיו של ארגון 'ההגנה' והנהיגו אותו בשנותיו המפוארות. "בטיול של שלושת המחזורים הבוגרים בשנת 1916 לחברון, אבינו היה ראש אוהל (קבוצה)", מספר יעקב שרת, בנו של משה שרת. "אִמנו צפורה, ממחזור ג', מונתה אף היא לראש אוהל. בהגיעם לאלוני-ממרא בואכה חברון נערכה בערב ישיבה של ראשי האוהלים, ושם התלקחה אהבתם".

בכינוס ניתן היה לראות גם את צילה פיינברג, אחותו של אבשלום פיינברג, שאמנם לא הגיעה בעצמה אבל שמה הונצח על הדש של בתה, תמר אשל (89). בני הזוג מטמן-כהן יוצגו על-ידי נכדם, הווטרינר הנתנייתי ד"ר יהודה ישראלי. גם המאהב הגדול של תל אביב הקטנה, הצייר נחום גוטמן (שקיבל ציון 7 בציור), הגיע לאירוע, בדמות בנו פרופ' מנחם (חמי) גוטמן. את שם המנהל המיתולוגי ד"ר ברוך בן-יהודה נשאו בנותיו, צלילה ועודדה.

לא כולם הגיעו. למשל, צאצאיהם של המורים שינקין, י"ח ברנר וצבי נשרי (המורה להתעמלות). גם לתלמיד אב"א אחימאיר נרשם חיסור. בשלב מסוים התערבבו שמות הרחובות, הפתקיות השֵמיות והדמויות בשר-ודם לקולאז' ציוני מסחרר. מין סלט בלתי אפשרי של אבות הציונות, אישים שנאבקו זה בזה, התלכדו, התפצלו ושוב התאחדו – וכולם היו תלמידיו של בית יוצר מהפכני, שפיץ אוונגרדי שידע שעליו מוטלת חובת ההגשמה.

בעוד כמה מהנוכחים מפליגים ברומנטיקת נעורים, ניסתה לשווא אורית בר-שירה (בתו של שמואל ברקאי ממחזור ה'), שיזמה ואִרגנה את הכינוס, להשתלט על ההמולה הרועשת. רק כשנעמי פולני - יוצאת הצ'יזבטרון, התרנגולים ושלישיית גשר הירקון ובוגרת מחזור ל"ג בגימנסיה - הגיחה עם האקורדיון במחרוזת שירים ארכאיים, נדלקה החבריה העליזה ופצחה בשירה מתלהבת. פולני, מהמושבה כנרת, היא נכדתו של ד"ר חיסין, הרופא הנודע של אחוזת-בית, שהיה רוכב על חמורו הלבן מבית לבית כשהוא אוחז בידו שמשייה להגנה מפני השמש הארץ-ישראלית הקופחת. אם החזקתי מעצמי כמי שבקי ברפרטואר השירים העבריים של ימי אנו-באנו, הרי נוכח השצף הפטריוטי מבית מדרשם של תלמידי הגימנסיה ומחנכיה נאלמתי דום. איזה שירים ואיזה להט נעורים מתפרץ. "ואף על-פי כן, ולמרות הכול, / ארץ, ארץ, ארץ ישראל!" רעמו הגרונות, מול השקופית שברקעה מתנוססת ארץ ישראל בגבולותיה הטבעיים – בין הליטני, החרמון, החורן, הגלעד, הרי מואב והרי אדום.

השירים הלאומיים, יש לציין, היו גם הם מוסד בגימנסיה. אין לתאר אותה ללא המורה למוזיקה חנינא קרצ'בסקי, שהלחין למשל את שיר הלכת 'פה בארץ חמדת אבות' – שיר שמילותיו חוברו בידי המחנך ישראל דושמן לכבוד טיול של הגימנסיה למטולה. או השיר 'ערב בגליל' ("כבה השמש שיקד / בצל קודר הרי גלעד"), שנכתב על-ידי רפאל קלצ'קין ופואה גרינשפן, שני בוגרי הגימנסיה. גם 'שיר המעפילים' של לוין קיפניס ("אל ראש ההר! אל ראש ההר! / הדרך מי יחסום לפדויי שבי / מעבר הר הן זה מכבר רומזת לנו ארץ צבי // העפילו, העפילו / אל ראש ההר העפילו!") מנציח אפיזודה בתולדות המוסד: הוא נולד בעקבות תחרות ריצה אל ראש הר, שערכו בוגרי הגימנסיה וחבריהם בטיול לילי במדבר יהודה. קיפניס הגיע לפסגה בשלישייה הפותחת, ובישר בהתרגשות שזאת הפעם הראשונה בחייו שהוא מטפס על הר; באוקראינה מולדתו הוא הכיר רק מישורים אינסופיים מאופק לאופק. קרצ'בסקי הלחין גם את השיר הזה, שהפך ברבות הימים להמנון יישובי 'חומה ומגדל', ליווה את חתירת המעפילים לחופי ההורדה, ונישא בקוצר נשימה במסעות תנועות הנוער במעלות הגליל העליון, במדבר יהודה ובמכתשים.

מי שהצליח להסות את קהל 'התלמידים', ששבו ונסחפו לדיונים נוסטלגיים, היה רון חולדאי - לא כראש עיר אלא רק מתוקף תוארו כמנהלה הקודם של הגימנסיה. "תל אביב היא עיר שהתחילה בהגרלה, וחיה עם המון מזל", אמר למתכנסים. "מאה שנות העיר העברית הראשונה הן הישג אדיר של כל העם היהודי במדינת ישראל ובתפוצות. כבר בראשית ימיה של העיר ציין מאיר דיזנגוף שתל אביב הינה הניסוי הגדול ביותר בניהול יהודי עצמי. בתל אביב נוסד כוח המגן העברי והוקמו המחתרות הלוחמות, כאן נוצרה התשתית הכלכלית והעורף האזרחי, ולגימנסיה היה תפקיד עצום בהחייאת השפה העברית בארץ ישראל. בניין הגימנסיה נבנה בכוונת מכוון לפני בתי המגורים בעיר, והוא הוקם מלכתחילה כמרכז החינוך, התרבות והרוח באתוס הציוני".

אפשר שהמהפכה הגדולה ביותר שחולל חולדאי בתרבות התל אביבית טמונה בנאומיו הקצרים. בחיים לא תתפסו אותו נושא דברים במשך יותר מחמש דקות רצופות, והרגלו זה מחייב גם את סוללות הנואמים שלפניו ואחריו. ואל יֵקל הדבר בעיניכם. בקדנציה השלישית שלו בראשות העירייה, ובמיוחד בשנת המאה, הוא ראוי להצדעת כבוד על הפסקת הברברת האיומה בטקסים העירוניים. מצד שני, אולי הערב הזה בגימנסיה אינו דוגמה טובה: האירוע ממילא היה ספוג כולו באווירה משפחתית אינטימית, והנוכחים לא נדרשו למילים נמלצות רוויות פאתוס כדי לעמוד על חלקה של הגימנסיה בבניין הארץ.

ב'טור השביעי' שלו שורר נתן אלתרמן, בוגר מחזור י"ז: "כן, לפתוח שיעור בצלצול פעמון, / באין עיר ובאין עם, עלי חוף עותומני, / ולהורות בשפת עבר, על-פי השעון, / הנדסה וכל כימיה אורגנית... תמהני, / (ואומר שוב) אם היה זה לא זיק שיגעון / הנדסי, מתמטי, אורגני".

חמישים שנה לאחר היווסדו נהרס בניינה ההיסטורי של גימנסיה הרצליה בקצה רחוב הרצל. על מקומו נבנה מגדל שלום, בעוד בית הספר עובר לרחוב ז'בוטינסקי. הריסת הבניין נחשבה על-ידי רבים לחטאם הקדמון של פרנסי העיר ולבכייה לדורות. בעקבות ההלם מחורבנו של סמל יישובי כה משמעותי בתולדות הציונות, הוקמה המועצה לשימור אתרים.

גימנסיה הרצליה לא הייתה עוד בית ספר תיכון, והקמתה היא יותר מתמרור בתולדות היישוב. בספר 'מאה שנות גימנסיה' שיצא לפני ארבע שנים ובאולם 'יזכור' בבית הספר מונצחים שמותיהם של 224 חללי הגימנסיה, שמלמדים על רוחו של המקום. בשורת הנופלים בולטים כמה מגיבורי המופת של תולדות המדינה והמדינה-שבדרך: חיים שטורמן (שטבע את הסיסמה "נופלים ההולכים ראשונה"), אריה קסלמן ואהרן ידידיה, חללי המאורעות והמאבק המזוין; וממלחמת העצמאות אפשר למנות את יונה רסין שעל שמו נקרא 'מחנה יונה' בגן העצמאות, מכבי מוצרי שעל שמו נקרא 'מבצע מכבי' במערכה לפריצת המצור על ירושלים, נחום אריאלי שבקרב הקסטל טבע את הסיסמה "טוראים לסגת, מפקדים נשארים לחפות", ומלאכי שחורי, שומר ראשו של בן-גוריון שנהרג בהפצצה המצרית שניסתה לחסל את ראש הממשלה. לצד אלו, שורה ארוכה של שמות נופלים ממלחמת יום הכיפורים ועוד.

ועם זאת, דווקא סיפורה של הגימנסיה מסמל את תהליך נדידתו של חוד החנית המנהיגותי בחברה הישראלית - מהעילית התל אביבית לקיבוצים ולהתנחלויות בפריפריה. בדבריו בכינוס אמר המנהל הנוכחי, ד"ר זאב דגני, שהחיבור לעבר מהווה נדבך מרכזי ומקור השראה בעשייה החינוכית העכשיווית. בתשובה לשאלה האם החינוך הנוכחי מחויב לערכים הציוניים כמו אז בימים ראשונים, משיב דגני: "החינוך בגימנסיה מחויב בבדיקה ביקורתית של ערכי הציונות, ולא בעיוורון. ערך כיבוש הארץ במובנו הרחב, שפעם היה מקודש, השתנה. במציאות הנוכחית, כאשר כובשים עם אחר, בעייתי מבחינתנו להיצמד לערכים כפי שהיו מבלי לבדוק אותם. עם זאת אנו מחדשים מסורות שהיו בגימנסיה, כמו טיולי ידיעת הארץ ולא טיולי קיוסקים. החזרנו גם את הפעילות התרבותית, וכיום תנועות הנוער פועלות בתוך הגימנסיה".

האם תלמידי הגימנסיה חדורים גם כיום באותה תחושה של אליטה מגויסת?

"לדעתי לא. המושג הזה עבר מן העולם. הגימנסיה היום היא מוסד אינטגרטיבי שפועל לשילוב תלמידים ממשפחות מצוקה, מבתי מעמד הפועלים ומהשכונות הדרומיות. לומדים אצלנו עשרות תלמידים ממשפחות של מהגרי עבודה, פליטים אפריקנים וערבים מיפו. זה חלק מתפיסת עולמנו החברתית ומהשאיפה שלנו למצוינות".

מעשה יצירתה של גימנסיה הרצליה סימל אבן ראשה בבניין תל אביב של מטה ושל מעלה. הקמת הגימנסיה הגשימה חלום נכסף מחזון התחייה הציוני, ובה בעת יצרה מדוכה רעיונית לליבון דרכו העתידית. התסיסה החינוכית לא נשארה בספירה ההיולית של תיאוריות פדגוגיות. בימינו השתנו היעדים והאמצעים, כמו גם האקלים החברתי ודפוסי החשיבה. סיפורה של הגימנסיה משקף היבט מרתק בשינוי הערכים המתחולל בחברה הישראלית. בוגרי המחזור הראשון הועידו עצמם לרשות העם והמולדת בטוטליות פטריוטית של בני תשחורת. קשה לחשוד בגימנזיסטים העכשיוויים, שטופי הטלנובלות, שניסוח מניפסטים לאומיים עומד בראש מעייניהם. עם זאת ייתכן שתהליך זה הינו נורמלי ובלתי-נמנע. מארבע ערי הקודש של היישוב הישן הועתקה הבכורה הציונית למושבות העליות הראשונות ומהן לתל אביב. הציבור התל אביבי הוציא מקרבו שמונים קיבוצים ואת חלקם הארי של מגויסי היישוב לצבא הבריטי, לארגון ההגנה – לחי"ש ולפלמ"ח, לאצ"ל וללח"י. לימים נדדה השרביט לתנועה הקיבוצית כחוד החנית בהגשמה הציונית, וממנה לישיבות ההסדר ולהתנחלויות בפתחת רפיח, יהודה, שומרון, בקעת הירדן ורצועת עזה. אפשר שבבוא המועד יעלו ויבואו עיירות הפיתוח והציבור החרדי כנושאי הדגל והבשורה. תרומתה ההיסטורית של גימנסיה הרצליה למפעל הציוני הושתתה על מרכזיותה של תל אביב; ומרכזיות זו, חרף פניה המשתנים, הינה מקור השראה ומחלוקת כאחת – חיונית, מפרה ואופטימית.

בבואי לכינוס הוצמד לחולצתי שם הבוגר שאותו ייצגתי - ישראל ברכר, מחזור ב'. ישראל, בנם הבכור של שרה ונתן ברכר, היה אחיה של סבתי הדסה. בשנת 1906, בהיותו בן 11, הוא נשלח לארץ ישראל ללמוד בגימנסיה כנחשון לפני המחנה. שנתיים אחריו הגיעה המשפחה והתיישבה בנווה-שלום, כשגם הבן-ישראל מצטרף לאחיו בגימנסיה. כעבור זמן נאלץ האב לשוב לאודסה, להפצת הספרות הציונית של הוצאת 'מוריה', יחד עם חיים נחמן ביאליק.

ישראל ברכר הספיק לסיים את לימודיו באוגוסט 1914, ימי מלחמת העולם הראשונה. זמן קצר אחר כך גורשה המשפחה למצרים, למעט הבת חנה, שנשארה בחוות העלמות בכנרת. לאחר המלחמה לימד ישראל ברכר במשך שנתיים במנחמיה, ואחר כך התמנה לכתב הראשון של עיתון 'הארץ' בצפון. 24 שנים נשא במשרה זו, עד שנפל בעת מילוי תפקידו: ב-1947 הוא נפטר מדלקת ריאות, לאחר שהוזעק בליל חורף סוער לסקר את גירוש הספינה 'המעפיל האלמוני', בקור ובגשם שוטף.

האמת היא שמעולם לא היה לי קשר כלשהו עם הגימנסיה. אבות המשפחה נפוצו ברחבי ההתיישבות העובדת, ובתל אביב נותרו רק כמה קברים בבית העלמין הישן ברחוב טרומפלדור. כבן בית-השיטה, ראשון קיבוצי 'המחנות העולים', זכור לי שמייסדי המשק נשאו תמיד את שמם של גימנסיה הרצליה ומנהלה ד"ר ברוך בן-יהודה בנימת הערצה מצועפת. הגרעין המייסד של בית-השיטה ('החוג הזקן') התגבש למעשה בגימנסיה, ולהגשמתו החלוצית למרגלות הגלבוע הוא יצא בדרבונו של בן-יהודה.

ועם כל זאת, לי נראתה הגימנסיה כחלק מעולם רחוק וזר. לכינוס באתי בקרירות מסויגת, מתוך תחושת מחויבות לזכרו של הדור המשפחתי הראשון בארץ. הפתק המוצמד לחולצתי הפך אותי פתאום לחלק מאותו עולם. "אתה ישראל ברכר?" צהלה לקראתי צלילה בן-יהודה-אורגד, בתו של ברוך בן-יהודה ממחזור ב', מנהלה השלישי של הגימנסיה. "אתה יודע שכתבתי עליך (בתפקיד ישראל) ועל סבא-רבא שלך? כשאבי עלה ארצה, ישראל ונתן ברכר חיכו לו על הרציף בנמל יפו וקלטו אותו בארץ", סיפרה לי קורות שלא ידעתי על משפחתי.

הקרירות שלי הלכה ונמוגה כשפגשתי את משה כרמי, מתנוסס על שמלותיהן של שתי בנותיו, סמדר ודליה. לא האמנתי למראה עיניי ולא ידעתי את נפשי. כרמי, ממחזור א', היה המחנך האגדי שהצמיח את בכירי הסיירים בפלמ"ח ובצה"ל. כבר בילדותי שמעתי את שמו מאִמי ומחניכיו אנשי תל-יוסף. דורות רבים של תלמידים הוביל כרמי ברחבי ארץ ישראל שתחת השלטון הבריטי, חוצה גבולות ומפר כל איסור מנדטורי אפשרי כדי להנחיל את ידיעת הארץ. "אבא היה איש תולדות היישוב והמורשת היהודית ברמ"ח ושס"ה", מעידה בתו דליה כרמי-כהן. "הוא היה אינדיבידואליסט מושבע שלא הִרבה לדבר, קיצוני בהתמסרותו למוסר עבודה, להגשמה ולדרך ארץ".

כרמי-כהן מוסיפה ומספרת איך בהיותו בן תשע, ראה אביה נער מבוגר ממנו תוקף ערבייה שכד מים על ראשה ומשליך עליה אבנים. כרמי הצעיר התנפל עליו ומילט את הערבייה. סיפור זה חזר על עצמו כעבור שנים, כשלימד בבית הספר המשותף בעמק חרוד. באחד הימים ראה כרמי תלמיד שלו מיידה אבן בערבייה, שירדה מכפר קומי הסמוך כשג'ארה כבדה מחרס על ראשה. ללא אומר ודברים, ולעיני בית הספר כולו, הוא הנחית על לחיו של התלמיד הסורר סטירה שמהדהדת בעמק עד עצם היום הזה.

"אבא היה מכור להוראת הטבע", ממשיכה כרמי-כהן. "כמחנך, הוא אהב מאוד את מאיר הר-ציון וקיבל אותו עם השיגעונות שלו לטבע, לגלבוע ולפינת החי. באחד מלילות החורף יצא הר-ציון לכסות את תאי בעלי החיים מפני הגשם, בניגוד לכללים. המורים החליטו להענישו ואסרו עליו לצאת לטיול. אבא הודיע שסילוק מטיולים לא בא בחשבון, וביטל את העונש".

לא בכדי התנגד כרמי בחריפות לעונש כזה; הטיולים ברחבי ארץ ישראל והלימוד העיוני לקראתם היו עמוד תווך בתפיסה החינוכית של הגימנסיה שבה למד. רק במהלך הכינוס הבנתי שידיעת הארץ שהנחילו לי הוריי ושניים ממחנכיי, צפורה ובנימין גלעד מהמחזורים כ"א וכ"ג, נבעה מאותו מקור עצמו. התמלאתי סקרנות גדולה להגיע אל פי המבוע, ולדעת מי היה המורה שהופקד בגימנסיה על לימודי ארץ ישראל. כאן נכונה לי הפתעה רבתי. "בוגרשוב היה המורה לגיאוגרפיה ולגיאולוגיה, והוא טען את מקצוע ידיעת הארץ בתכנים לאומיים", מעיד אחיינו אלי אורן, בוגר מחזור ל"ב. זה מפתיע, מפני שתדמיתו של בוגרשוב המעונב והמחויט, איש החוגים האזרחיים והציונים הכלליים, מזוהה עם כל מה שהוא ההפך הגמור ממסעות מיוזעים בשבילי המולדת.

כנראה אינני הראשון שמופתע מבוגרשוב. כאשר תושבי שכונת נורדיה (אזור דיזנגוף סנטר), שבוגרשוב נאבק למען פתרון דיור בעבורם, לחצו על עיריית תל אביב לקרוא רחוב על שמו עוד בחייו - הוא מחה על כך בתוקף. חשבו אז שהוא משחק את פוזת הצנוע הידוע; אך כשהרחוב זכה בשם בוגרשוב, האיש עצמו החליף את שם משפחתו ל'בוגר'.