שופט בית המשפט העליון, עופר גרוסקופף, קובע (יום א', 11.10.20), כי היה תוקף משפטי מחייב להסכם בלחיצת יד בין שני יזמי נדל"ן באילת. מכוחו של הסכם זה, חייב גרוסקופף את מוטי גרין (איבגי) לשלם 2 מיליון שקל לאריה פרידמן.

איבגי ופרידמן שיתפו פעולה במספר מיזמים, ובאוקטובר 2012 סיפר איבגי לפרידמן שהוא מנהל מו"מ לרכישת נכס ברחוב תרשיש באילת על-מנת להרוס את המבנה הקיים ולבנות חדש תוך מיצוי זכויות הבנייה. שבוע לאחר מכן נפגשו השניים שוב, ופרידמן אמר שיש לו רעיון חדשני להגדלת הזכויות, אותו הוא מוכן לחלוק עם איבגי בתמורה למחצית מן הרווחים מהגדלת הזכויות. השניים לחצו ידיים, ופרידמן גילה שניתן להשתמש בתמ"א 38 לצורך הוספת קומה במבנה החדש; החידוש היה בשימוש בתוכנית זו לא למטרות דיור אלא למטרות מסחריות.

בחודשים הבאים החליפו השניים התכתבויות דוא"ל ומסרונים בנוגע למיזם, ובין היתר הסכים פרידמן להסתפק בשליש מן הרווחים. הם ניהלו מו"מ על טיוטת הסכם, אך הוא לא עלה יפה ולא נחתם הסכם בכתב. במארס 2014 אישרה עיריית אילת את הקמת המבנה החדש, כולל הקומה הנוספת לפי תמ"א 38. פרידמן תבע מאיבגי 8 מיליון שקל, בטענה שלחיצת הידיים ביניהם היוותה הסכם מחייב לפיו מגיעים לו חלק מרווחי הקומה הנוספת. איבגי טען, כי הייתה זו לחיצת ידיים שגרתית וכי לא היו הסכמות כלשהן.

שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב, מגן אלטוביה, קבע שקיים הסכם מחייב בין איבגי לפרידמן, עליו ניתן ללמוד מחילופי המסרונים והדוא"ל שלאחר הפגישה השנייה. הוא קבע עוד, כי בניגוד לצורך הרגיל לחתום על הסכם בכתב בעסקות נדל"ן, כאן אין צורך בכך משום שאין המדובר במכירת נכס אלא רק בהתחייבות לחלוקה ברווחים. הוא קיבל חלקית את תביעתו של פרידמן וחייב את איבגי לשלם לו 3 מיליון שקל.

שני הצדדים ערערו לבית המשפט העליון, וגרוסקופף קיבל חלקית את ערעורו של איבגי ודחה את זה של פרידמן. בנקודה המרכזית מסכים גרוסקופף עם אלטוביה וקובע, כי לחיצת הידיים בין השניים היוותה הסכם מחייב. גם הוא אומר כי אין המדובר בעסקת נדל"ן החייבת להיות בכתב, אלא "למתן שירותים בנוגע למקרקעין כנגד תשלום תמורה כספית". אומנם יש מקרים בהם התנהגות הצדדים מחייבת אותם לחתום על הסכם כתוב, אך לא במקרה זה:

"בענייננו, לא רק שהצדדים לא סיכמו ביניהם כי ההתקשרות לא תהיה מחייבת עד שיערך הסכם בכתב, אלא שמהתכתבות ביניהם עולה כי סיכמו את היפוך הדבר - דהיינו, שהביעו דעתם כי אין כל צורך בהסכם פורמלי בכתב על-מנת שתהיה ביניהם התקשרות מחייבת. נותן הטון בעניין זה היה דווקא איבגי. במספר הזדמנויות הוא העביר לפרידמן את המסר לפיו אין כל חשיבות בהכנת חוזה כתוב, וכי דרישה זו היא הכבדה מיותרת, ואולי אף מעליבה. הדברים מגיעים לכדי רתיחה בחילופי המסרונים, בהם מבהיר איבגי לפרידמן כי 'עשינו עסקה בלחיצת יד, או שתשאיר אותה ככה ותאמין בי או שלא עשינו עסקה'. על-רקע עמדה תקיפה זו נסוג פרידמן מדרישתו כי ייחתם הסכם בכתב, וקיבל בלית ברירה את עמדת איבגי כי עליו להסתפק ב'עסקה בלחיצת יד'".

גרוסקופף ממשיך ומנתח את האירועים ומגיע למסקנה, כי התקיימו כל התנאים הקבועים בחוק לחתימת הסכם מחייב - הן משום שאין מקום להתערב בממצאיו העובדתיים של אלטוביה, והן משום שחומר הראיות תומך בהם. מערכת היחסים בין איבגי לפרידמן שוללת את טענתו של איבגי לפיה היה מדובר לכל היותר ב"הסכם ג'נטלמני", אלא יוצרת חזקה לפיה מדובר בהסכם מחייב. פרידמן זכאי לתשלום, שכן רעיונו התממש - אך התשלום צריך להיות שליש משווי הזכויות ולא מחצית מהן, כפי שקבע אלטוביה. לפיכך קבע גרוסקופף, כי איבגי ישלם לפרידמן 2 מיליון שקל - ולא 3 מיליון שקל כפי שפסק אלטוביה.

הנשיאה אסתר חיות והשופט יצחק עמית הסכימו עם גרוסקופף. את איבגי ייצג עו"ד ליאור דלה-טורה, ואת פרידמן - עוה"ד רמי קוגן ואליעד אברג'ל.