|
שגב. לא ערער [צילום: יח"צ]
|
|
|
|
|
חיובו של השף משה שגב לפצות ב-30,000 שקל שלושה סועדים שלא קיבלו הטבות ב"ערב נשים", הוא ככל הנראה חסר יסוד - אם כי שגב לא ערער עליו. כך עולה (יום א', 24.1.21) מהחלטתו של שופט בית המשפט העליון, אלכס שטיין.
עידן רוסו, תמיר טל ורן יוגב תבעו משגב וממסעדתו בראשון לציון 200,000 שקל, בטענה לאפליה על-רקע מגדרי. הם ביקרו במסעדה ביולי 2018, בזמן המונדיאל ברוסיה, וראו שנשים היושבות בסמוך להם קיבלו קוקטיילים על חשבון הבית. כאשר נדחתה בקשתם לקבל משקאות דומים, הם מצאו בפייסבוק הודעה של שגב על פינוקים בכל מסעדותיו בחודש המונדיאל לשולחנות המורכבים מנשים בלבד.
בית משפט השלום בתל אביב (סגן הנשיא אילן דפדי) קבע שהייתה זו אפליה, אך דחה את רוב התביעה וחייב את שגב בפיצוי של 30,000 שקל ובהוצאות של 7,500 שקל. בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטת אביגיל כהן) דחתה את ערעורם על גובה הסכום, בנימוק שלא הוכיחו שנגרם להם נזק כלשהו, וחייבה אותם בהוצאות של 10,000 שקל. שטיין דחה על הסף את בקשתם לערער וחייב אותם בהוצאות של 5,000 שקל לטובת אוצר המדינה - כך שבסופו של דבר יישארו בידיהם 22,500 שקל בלבד.
עו"ד אייל אבידן טען בעליון, כי יש לדון עקרונית בשאלה האם פיצוי על אפליה יוענק רק למי שנפגע ממנה במישרין - אך שטיין אומר כי בית המשפט העליון כבר השיב ב"לאו מוחלט" על שאלה זו בפסקי דין בהרכבים. זוהי גם לשון החוק, הקובע פיצוי "בשל עוולה", ולפיכך "אין נזק - אין פיצוי". אדם שנחשף למעשה עוולה אך לא נפגע ממנו, אינו זכאי לפיצוי. טענתו ההפוכה של אבידן "נטולת היגיון בסיסי: מהעובדה שתובע בגין עוולה זכאי לקבל פיצויים ללא הוכחת נזקיו לא משתמע, אפילו לא ברמז, כי זכות זו הוקנתה לכל דכִפין. הקניית זכות לתבוע את המעוול ולקבל ממנו פיצויים לכל אדם שחפץ להגיש תביעה חושפת את המעוול לתביעות אינסופיות, מרוקנת את קופתו ועל-ידי כך פוגעת בניזוקים אמיתיים שלא יוכלו להיפרע ממנו ולבוא על תיקונם".
שטיין מוסיף: "המבקשים מביעים דאגה מכך שדרישת הנזק האישי תעמיד מחסום בלתי רצוי בפני תובעים, אשר יבלום את אכיפתו של חוק איסור הפליה ואת תיקון ההפליה באמצעות תביעות פיצויים. לאור המצב המשפטי הקיים, טענה זו ממילא לא יכולה לשנות דבר, אך אציין בכל זאת כי למבקשים אין כל סיבה לדאוג... הגשת תביעות על-ידי תאגידים ציבוריים, שבראש מעייניהם טובת הכלל - שאותה ניתן וראוי לקדם באמצעות צווי עשה וצווי לא-תעשה, המכוונים נגד הפליה - תספק את האכיפה הנדרשת. תביעות כספיות בגין נזקים צריך שתישארנה שמורות לנפגעים ולנפגעות אמיתיים, אשר יכול שיקבלו ייצוג, בהסכמתם, על-ידי תאגיד ציבורי".
לדברי שטיין, הוא אינו בטוח שהמודעה של שגב היוותה אפליה: "לכאורה, המודעה שפרסם המשיב 2 נראית כמהלך עסקי רגיל ושכיח, המבוסס על ניסיון החיים ועל סטטיסטיקה, ולא על סטראוטיפים מגדריים פסולים כאלה או אחרים. נראה כי המשיב 2 הניח שנוכחותם של גברים במסעדתו בזמן שידורם של משחקי המונדיאל תהא דלה יחסית. מסיבה זו, ורק מסיבה זו, הוא ביקש למלא את השולחנות הריקים במסעדתו על-ידי נשים שלא תרצנה לצפות במשחקי כדורגל והבטיח להן הטבות תחת השם 'פינוקים'. הטבות אלו הובטחו לפרק הזמן המוגבל בו התקיימו ושודרו משחקי המונדיאל.
"יתרה מכך, המודעה שפרסם המשיב 2 כוונה אומנם לנשים, אך היא לא שללה את האפשרות של מתן ה'פינוקים' לגברים אשר יעדיפו לבלות את זמנם במסעדה במקום לצפות במשחקי המונדיאל. לאסטרטגיה שיווקית זו של משיכת המונים, הורדת מחירים והגדלת מכירות, קוראים 'כלכלת הגודל' ולא הפליה. קשה להלום שמחוקקנו התכוון לפסול מהלכים עסקיים כאלה. מהלכים כאמור מצויים בלבו של חופש העיסוק ואינם מנצלים או מנציחים סטראוטיפים פסולים של נשים או גברים".
שטיין קובע, כי השלושה זכו לפיצוי נדיב ודוחה את טענתם שמדובר ב"כסף קטן": "מי שסבור כי 10,000 שקל הוא 'כסף קטן' יתחבר נא למציאות הכלכלית הקשה שבה אנו חיים. כאשר אלפים משוועים לסיוע כלכלי בסיסי כדי 'לגמור את החודש' בלי קוקטיילים, הטענה כי 10,000 שקל כפיצוי בגין נזק בלתי מוכח הוא סכום זעום, לא תישמע". והוא מסיים: "בקשה זו ייחסה משגים חמורים לפסקי הדין קמא, שלא נפל בהם שום רבב; מה גם שנראה כי בית משפט השלום היטיב עם המבקשים יתר על המידה".