כמשורר הוא הופיע על הבמה העברית בשם "אהרן זכאי", למרות שבפועל שמו היה זכאי אהרן. בערבית שמו היה זַכִּי, והוא נולד על-פי עדותו בשנת 1929. הוא נפטר בן 92, על-פי עדות זו, למרות שבתעודת הזהות נקבעה לו שנת לידה: 1921. לפי תעודת הזהות שלו, הוא הלך לעולמו בן 100. צילמתי את תעודת הזהות, אך הוא טען כל הזמן שמשרד הפנים טעה. למרות שזכה להגיע לשיבה טובה, המשוררים ששמעו על פטירתו הגיבו בעצב רב.
פעילותו בעירק טרם עלותו ארצה
אהרן זכאי נולד בעיר כַּרְכּוּךּ בצפון עירק בשבועות תרפ"ט (14.6.1929). יומיים אחרי לידתו נפלה אחותו בת השלוש זַכִּיָּה מן הגג ומתה. עקב כך אמו הייתה בשברון לב גדול והפסיקה להיניק אותו, כך סיפר. בעקבות המוות של אחותו, קראו לו זַכִּי. זמן קצר אחרי לידתו, המשפחה עברה לגור בעיר מוצל. בעלותו ארצה נקבע שמו: זכּאי, אך ביצירותיו ותרגומיו בערבית המשיך לחתום בשם: זַכִּי.
הוא למד בבי"ס אליאנס ע"ש לורנס כדורי במוצל, סיים בי"ס התיכון הממשלתי ובחינות הבגרות בהצטיינות ב-1946. לדבריו, הפגין כישרונות יוצאי דופן, ולכן מונה למורה בכפר נידח קָרָה־ תַפָּה במחוז סוּלַיְמָנִיָּה, אך בדרכו לשם ממוצל דרך אַרְבִּיל וכַּרכּוּךּ, ניצל בנס בתאונת דרכים קשה. זה היה ביום א', 3 בנובמבר 1946, למחרת יום הצהרת בלפור. יום זה נחשב אצלו יום הולדתו השני. לאחר שהחלים מפציעתו. בשנה זו, 1947, הייתה לו פעילות רבה בעיתונות העירקית: הוא הוזמן לכתוב תחקירים ומאמרים. מכיוון שתחקיריו היו ביקורתיים מאוד, העורך הפסיק את פרסום מאמריו.
בתחילת שנת הלימודים תש"ח (1.9.1947) הצטרף זכאי אהרן לסֶגֶל המורים של ביה"ס 'אליאנס' (שבו למד בילדותו), עד עלותו ארצה ב־13 במרס 1951 (ה' באדר ב' תשי"א). בארץ, בשנת 1956, הוא פרסם מאמר בעיתון "מחברת", ביטאון חברת 'אליאנס' בירושלים, בשם "נכנסתי תלמיד יצאתי מורה", על תקופה זו. יום הגיעו לארץ נחשב אצלו יום הולדתו השלישי, כך אמר לי, והוא ציין אותו כל שנה בנוסף על ימי הולדתו הראשון והשני.
אחרי שבועיים ב"שער עלייה" ליד חיפה, עבר למעברת טבריה, שבה שימש כמורה שנה אחת (1952), וכמורה בביה"ס "אַחֲוָה" בעיר טבריה במשך שלוש השנים הבאות עד 1955. כל זמן היותו בטבריה הוא התגורר בפחון מס' 96 במעברה ב'.
פעילותו החינוכית והספרותית
באוגוסט 1955, אחרי נישואיו לרבקה אהרן (לבית קצביהו), לימים משוררת וסופרת, הם עברו יחד למעברת תלפיות בירושלים, שבה שימש כמורה בבית ספר 'אליאנס'- כי"ח לבנים. זו הייתה סגירת מעגל בשבילו: לחזור לבית ספר 'אליאנס'. במקביל למד באוניברסיטה העברית וסיים לימודיו כבוגר בשפה וספרות ערבית וספרות עברית בהצטיינות. באותו זמן התחיל לעבוד ב'
קול ישראל בערבית' כעורך תוכניות ספרותיות, ביניהן "מבחר מהשירה העברית החדשה בתרגום לערבית" ו"פינת הסיפור". הוא שימש גם כעורך אחראי במערכת החדשות בערבית עד צאתו לגמלאות.
אהרן זכאי היה פעיל בתנועת "החלוץ" המחתרתית וחיבר שירים בעברית בשתי חוברות: באחת - השירים שחיבר עד כ"ט בנובמבר 1947 וקרא אותה בשם "דמעות יהודי בגולה", ובשנייה - השירים שחיבר אחרי זה וקרא אותה בשם "שמחות יהודי בארצו". בשיחה אתו הבנתי, שאינו יודע מה עלה בגורל שתי חוברות אלה.
בזמן ששימש בהוראה בטבריה היה גם פעיל תרבות במועצת הפועלים וחבר הוועד הפועל של מועצת המורים למען קק"ל. בין שאר פעילויותיו הספרותיות היה זכאי ממייסדי אגודת המשוררים בלשון הערבית בנצרת בשנת 1954 והשתתף בקובץ "אַלְוַאן מִן שִׁעְר אַלְעַרַבִּיָּה פִי אִשְׂרָאִיל" (גְּוָנִים מִן הַשִּׁירָה בַּשָׂפָה הָעֲרָבִית בְּיִשְׂרָאֵל) שהופיע בנצרת ב־1955 יחד עם שנים־ עשר משוררים, ארבעה מהם יהודים (זַכִּי בנימין (אהרון זכאי), סַאמִי אִיבְרָהִים מוּעַלִּים (פרופ' שמואל מורה), סַאלִים אַלְכַּאתִיב (שלום כַּתָּב) וסָלִים שעשוע (עו"ד שלמה שעשוע). וכן תשעה משוררים ערבים. הוא פרסם שירים ותרגומים מהשירה העברית בירחון "אַלְמוּגְ'תַמַע" (החברה), שהופיע בנצרת בעריכת המשורר מִישֵׁל חדאד. זכאי היה ממייסדי כתבי העת "אוגדן", והביטאון הדו־ לשוני (עברי-ערבי) "מפגש"־לִיקַא'א. הוא גם היה המייסד ועורך של כתב העת "מנחת אשור", ביטאון המרכז למורשת יהדות מוצל בטירת כרמל.
הוא פרסם מאות שירים ועשרות סיפורים בעברית וערבית במקור ותרגום בכתבי עת שונים. ב־1957 פרסם ספר שירים ראשון בשם "אל חופו של רעיון" בהוצאת "קריית ספר". זה היה ספר שירים ראשון של עולה חדש מעירק שפורסם בישראל. הממסד הספרותי חיבק אותו והרעיף עליו אהבה. ש"י עגנון פקד אותו בביתו במעברת תלפיות בבוקר שבת, וכן פרופ' ש"ד גויטיין, והם גם כתבו לו מכתבים. ביטאון "
הפועל הצעיר" פנה אליו, לאחר צאת ספרו, והם פרסמו מאמרים ושירים שלו. אגודת הסופרים העברים הודיעה לו שהוא מתקבל לאגודה לאחר ספר אחד.
האיש שתרגם את שירי ביאליק לערבית
ב־1958 פרסם את הספר "מוּטַאלַעַאת אִיסְרַאִילִיָּה" ("מקראות ישראליות") בהוצאת משרד החינוך והתרבות. זוהי למעשה אנתולוגיה של הספרות העברית החדשה בערבית, שיצאה לאור לרגל עשור לעצמאות ישראל. ב־1964 פרסם תרגומים לערבית של מבחר משירי ביאליק בקובץ דו־לשוני בהוצאת "בית ההוצאה הערבי" של ההסתדרות. זה היה הספר הראשון של תרגומים לערבית משירי ביאליק. התרגום שלו לשירי ביאליק היכה גלים, והוא קרא מתרגומי השירה לביאליק בתחנת הרדיו של 'קול ישראל בערבית'.
ב־1978, במלאת שנה לפטירת רעייתו רבקה אהרן, פרסם מבחר מיצירותיה בשירה ובסיפורת מתורגם לערבית, בשיתוף עם ידידו הסופר ד"ר
מחמוד עבאסי. הספר ראה אור בשם "בָּאקַתּ אֻקְחֻוָאן עָלָא אַגְ'נִיחָתִּי חָמָאִים אוּרְשָׁלִימִיָּה" ("זֵר חַרְצִיּוֹת עַל כַּנְפֵי יוֹנוֹת יְרוּשָׁלְמִיּוֹת"). בשם הזה נרמזו שלושת הספרים שלה: "זר חרציות" (סיפורים), "כנפי יונה" ו"חמש יונות בירושלים" (שירים). ב־2011 הוא זכה בתואר יקיר אקו"ם.
ספר שיריו השני יצא לאור בעריכתי
בשנת 2015 יצא לאור ספר שיריו השני "אל חופים אחרים". הספר יצא לאור בעריכתי, ואני חייב להדגיש שערכתי את הקובץ בהתנדבות, וליוויתי את תהליך ההפקה שלוש שנים, עד שהוא ברך על המוגמר. הספר יצא בהוצאת "צור אות", 124 עמודים. כמחווה לידידותנו, הוא פרסם בספר שיר בשם "גשרים", שמוקדש לי (עמ' 105).
בפרק הסיום לספר השירים הוא צרף 'אני מאמין' אישי', וכך כתב: "מאז היותי נער ותלמיד תיכון אני כותב שירה, גם בערבית וגם בעברית, השירה היא כמו מראה המשקפת ומפרשת עבורי את חיי, ומעניקה לי את המשמעות והפשר לכל מה שקורה לי ומסביבי. באמצעות השירה אני מפליג אל חופים אחרים ושואל את השאלות הגדולות של חיי. השירה עבורי היא גם מסע לעבר חופים לא מוכרים לי, חופים ארציים וחופים רוחניים, וכל כתיבה של שיר היא בעיניי כמו יציאה אל מסע חדש, שבמהלכו נגלים לי עולמות חדשים".
גם בהיותו בגמלאות, המשיך להתנדב במחלקה הערבית של 'קול ישראל', לקרוא את העיתונות הערבית ולהכין להם תמציות של מאמרים. הייתי לא פעם בחדר המְתנה של המחלקה וראיתיו בעבודתו זו, ובהכנת הספר ישבנו לא פעם בחדר האוכל של
רשות השידור ועברנו על השירים. באחד המקרים שהוא נקרא לשדר מושגים לחג, צילמתי אותו באולפן שידור בהיותו למעלה מגיל 80.
כשהלך לא פעם לתחנת 'קול ישראל' ברחוב הלני המלכה בירושלים, בימים של טרם תאגיד, היה נוהג לומר שהוא 'עובד שחר'. התואר הזה קסם לנו המשוררים באירועים בירושלים. כתבתי עליו שיר בעודו בחיים ונקטתי במושג 'עובד שחר', שמתקשר בעיניי לעבודה בבית המקדש. מכיוון שהשם "אהרן" מתחבר בתורה ל'אהרן הכהן', קראתי לשיר 'מטה אהרן'.
מטה אהרֹן/
בלפור חקק למשורר אהרֹן זכאי
הַכֹּהֵן עוֹבֵד שַׁחַר הוּא
בְּיָדָיו הַמַּחְתָּה
מַקְרִיב תָּמִיד שֶׁל שַׁחֲרִית
אוֹמֵר שִׁיר תּוֹדָה
בְּסֵדֶר הָעֲבוֹדָה
הַכֹּהֵן מְשׁוֹרֵר הוּא
כּוֹתֵב פְּתָקִים עַל מַחְתָּה
שֶׁל גֶּחָלִים
בּוֹעֶרֶת מִנְחָתוֹ כְּקָרְבָּן
בּוֹעֲרוֹת הַמִּלִּים
זַכַּאי הוּא לִפְנֵי הַבּוֹרֵא
מְשׁוֹרֵר כָּל שִׁיר בְּמוֹעֲדוֹ.
אֶת הַדּוֹרוֹת הוּא כּוֹתֵב וְקוֹרֵא
מַטֵּה אַהֲרֹן בְּיָדוֹ.
וְעַד שֶׁכָּתַב שִׁיר וּתְהִלָּהּ
וּכְבָר הַשַּׁחַר עָלָה.
