מת איש התיאטרון רפי אילן

כמו כל אנשי דורו, ההיסטוריה האישית של רפי אילן שזורה בסיפורה של מדינת ישראל. הוא נולד בשלהי שנת 1928 בעיר במברג בגרמניה למשפחה יקית שורשית, דתית וציונית, בנם של ד"ר שלמה ומוזלה ויקסלבום. אביו, אותו העריץ, היה בגרמניה דוקטור למשפטים, וגם סופר שכתב ספרי בלשות, וממנו ככל הנראה ירש רפי אילן את כישרונו הספרותי. ב-1933, בהיותו בן 4 עלה רפי עם הוריו לארץ. המשפחה התגוררה תחילה בירושלים ובהמשך עברה להתגורר בפתח תקוה שהייתה בשנים אלה עדיין מושבה-ישוב בעל צביון כפרי.

כאן בפתח תקוה עברו על רפי כמעט רוב שנות ילדותו ונעוריו. משפחתו התגוררה בסמוך לבית הכנסת הגדול אם המושבות. אב המשפחה ד"ר שלמה ויקסלבום פתח במושבה משרד לעריכת דין. רפי למד בבית הספר היסודי הדתי המקומי. בתיכון למד בגימנסיה מוריה בתל אביב, שם למד שנתיים בלבד. בגיל 16 הודיע רפי להוריו שהוא עם בית הספר גמר. הוא עבר לעבוד כספרן בספריה העירונית תל אביב "שער ציון" ברחוב מונטפיורי ובגיל 17 עלה עם גרעין ה' של בני עקיבא "להחזיק את ביריה".

קומנר בסניף בני עקיבא בתל אביב

ב-1947 החליט הקיבוץ הדתי, שעל גרעין ה' לעזוב את בירייה ולעלות כקיבוץ שלישי בגוש-עציון. בעת מלחמת השחרור רפי נשלח כשליח התנועה לכהן כקומונר בסניף בני עקיבא תל אביב ובכך ניצל מהשבי הירדני. במשך שלוש שנים בין השנים 1950-1947 היה רפי קומנר בסניף בני עקיבא תל אביב מרכז ששכן אז בצריף ברחוב אחד העם 108, מאחורי בית הפועל המזרחי. לפרנסתו עבד באותן שנים, בין השאר, כמחלק עיתוני "הצופה" לבתים ברחובות תל אביב.

חניכיו מספרים כי היה מדריך דומיננטי וכריזמטי שהנהיג בסניף פעילות תרבות ענפה, הרצאות ספרות שירה וריקודים. אחת מחניכות מדריכות הסניף הייתה טובה טברסקי שהתגוררה עם הוריה ומשפחתה ברחוב דיזנגוף בתל אביב. טובה ורפי אילן נפגשו לראשונה בביריה (בספריה, כמובן), קשר שהבשיל כעבור מספר שנים לנישואים של קרוב ל-70 שנה.

קצין חינוך בנח"ל

במשך תקופה מסוימת גויס רפי אילן לשמש כקצין חינוך בנח"ל, עבר בהיאחזויות השונות, הקריא מחזות, סיפר סיפורים, והקים להקות. בהמשך היה מורה לספרות - מרתק, יצירתי, מקורי, אחר,. וניהל אולפן לעולים החדשים שלמדו אצלו את רזי העברית.

רפי אילן נודע כמומחה בעל שיעור קומה לתיאטרון עברי ולכתבי המשורר נתן אלתרמן. אהבתו לתיאטרון, כך סיפר רפי, החלה עוד בגיל ילדות שהלך לתאטראות כמו הבימה, אוהל והמטאטא וראה הצגות רבות. אהבתו הגדולה לאלתרמן והידע המופלא שלו בנושאי יצירותיו של אלתרמן הפכו לשם דבר. הוא היה מנהל מרכז אלתרמן באוניברסיטת תל אביב, ומכל רחבי הארץ היו מתקשרים אליו עם שאלות בנוגע ליצירה ולאוטוביוגרפיה של אלתרמן. תאטראות היו נעזרים בו בכתיבת התכניה להצגה חדשה שהעלו, כי את הידע שלו היה קשה למצוא בארכיונים, ובתמורה זיכו אותו בכרטיסים חינם.

במשך 17 שנים היה מנהל ספריית התיאטרון בניסן נתיב. רפי ניהל התכתבויות עם נעמי שמר, דן אלמגור, מירה מאיר ועוד רבים וטובים. מספר פעמים יצא לשליחות כמדריך דרמה למחנות קיץ בחו"ל. כתב רשימות וטורים, לרוב בענייני ספרות ותיאטרון בעיתונים הארץ, מקור ראשון, בכתבי עת ועוד.

"שר התרבות של הקיבוץ"

רפי אילן ורעייתו טובה אילן היו ממקימי קיבוץ הדתי עין צורים במקומו החדש במישור החוף הדרומי. מספרת בתו של רפי אילן רונית פורטן-אילן: "עין צורים הוקמה על-ידי קבוצת צעירים, כמעט ילדים, שעשו מעשי קונדס ובאופן כללי התייחסו אל החיים קצת פחות ברצינות. מהרגע הראשון אבא שימש בקיבוץ כ"שר התרבות".

המגירות בבית שלנו מלאות ב"חומרים" שאבא כתב החל מימי הגוש העליזים ועד השנים האחרונות, והן אוצר בלום של ממש, המהווה פס קול לחיי הקיבוץ "בשיר ובאומר" (כפי שאבא היה אומר). אבא כתב פזמונים, מקאמות, וכיאה ל"פרופסור לתיאטרון" גם מחזות קצרים, אשר הוצגו על-ידי הלהקה הקיבוצית בכל אירוע קיבוצי כמו מסיבות, חתונות, חגים, וגם מעל בימות חובבים ברחבי הארץ, בכיכרות המרכזיות של יישובי עולים ומעברות, ובקיבוצים השכנים.

הלהקה הקיבוצית נקראה "הקלשון" (על משקל תאטרון ה"מטאטא" שהפך לחקלאי). היו חברים בה יוסק'ה, לאהל'ה, שאולי, שדהל'ה, אלכס, רחל ברקת, עדינה צור, ועוד רבים וטובים לאורך השנים.

אבא היה גם החרזן הקיבוצי ה"פרטי". כסטנדרט - לפני כל בר מצוה, מסיבת יום הולדת או אירוע משפחתי אחר בקיבוץ, היו מתייצבים אצלנו נציגי המשפחה החוגגת ואבא היה דולה מהם פרטים אוטוביוגרפיים, ששימשו אותו לכתיבת "מקאמה" (מילה שהייתה מאוד נפוצה אצלנו בבית) על גיבורי הערב, והוקראה על-ידי החוגגים.

היכולת הזו "להרים" כל מסיבה, יחד עם כריזמה, אידיאולוגיה רושפת, ביטחון בצדקת הדרך, ויש להודות - גם קסם אישי יחד עם בלורית שחורה ועיניים ירוקות, הפכו את אבא ל"מדריך האולטימטיבי". אנשים ש"עברו תחת ידיו" גם אם לא היו חניכים ישירים שלו, לא שוכחים זאת, ולא אמנה את אין ספור הסיפורים שהייתי שומעת על הטיולים, המחנות, הערבים והחוויות שאנשים חוו איתו. הוא היה בלתי נשכח. יעידו על כך גם חברי חברות הנוער שהדריך ולימד בקיבוץ בשנות השישים, ושעד יומו האחרון שמרו איתו על קשר, חגגו לו ימי הולדת, הגיעו לבקר, והוקירו לו תודה".

מוסיפה הבת רונית פורטן-אילן: "באמת קצרה היריעה מלספר על: על הבית החם והפתוח של אבא ואמא עם שלל המאומצים, החברים והאנשים המעניינים שהיו בו דרך קבע, על אהבת הארץ שלו, שאף פעם לא הייתה מליצה בלבד ("את "באילת כבר היית" היה יכול אבא להמציא...) וכמובן על האהבה הגדולה של אבא אלינו - הבנות והנכדים (שכולם היו מושלמים בעיניו והיה בהם גאה עד בלי די).

רונית: "אבא היה "טיפוס". ידע לעצבן ולהרגיז, היה ילד נצחי, על הטוב והרע שבכך, אבל כל-כך כל-כך מיוחד ומלא כרימון. זכינו לגדול בבית יוצא דופן. אתה ואמא הקמתם קן משותף רחב אופקים ומלא שאר רוח, עולה על גדותיו ביצירה, בעשייה, באהבת אדם, ובאהבה אלינו".

במרס 2019 הלכה לעולמה רעייתו של רפי, טובה אילן שהייתה אשת חינוך, מנהלת בית הספר התיכון האזורי המקיף "שפיר" בשנות ה-70-60, וחברת הכנסת מטעם סיעת העבודה-מימד-עם אחד בשלהי הכנסת ה-16. טובה אילן נקברה בבית העלמין בעין צורים. אתמול 21.12.21 הצטרף אליה רפי אילן את ונטמן אף בבית עלמין בעין צורים.