נשיאת בית המשפט העליון בדימוס, מרים נאור, הלכה לעולמה במפתיע (יום ב', 24.1.22) והיא בת 74. אתמול ישבה נאור בראש ועדת החקירה הממלכתית לאסון מירון, וניהלה את הדיון כדרכה ביד רמה ותוך התמקדות אופיינית בעיקרי הדברים ושליטה מלאה בפרטים.

נאור נולדה בירושלים ב-26.10.1947. בשנת 1971 סיימה בהצטיינות את לימודי המשפטים באוניברסיטה העברית והתמחתה אצל נשיא בית המשפט העליון, משה לנדוי, בו ראתה כל חייה את מורה הדרך המקצועי החשוב ביותר שלה. נאור נהגה לצטט את דבריו של לנדוי, אשר הנחו אותה בעשרות שנותיה על כס השיפוט: "מבחינת השופט זה עוד תיק אחד, אבל מבחינת הצדדים - זה עולם ומלואו, וכך השופט צריך לראות אותו".

בשנת 1972 החלה נאור לעבוד במחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה, תחת מנהל המחלקה ולימים המשנה לנשיא בית המשפט העליון, מישאל חשין. נאור התקדמה בפרקליטות עד לדרגת סגן פרקליט המדינה. ב-1980 מונתה לשופטת בבית משפט השלום בירושלים וכעבור תשע שנים מונתה לבית המשפט המחוזי בעיר. בערכאה זו היא דנה במשפט הבנקאים והרשיעה את מנהלי הבנקים הגדולים בעבירות סביב ויסות מניותיהם. נאור זכתה להערכה רבה מצד כל המעורבים בתיק, במיוחד על יכולתה להיכנס במהירות רבה לנבכי סוגיות חשבונאיות מורכבות ושליטתה המלאה בהררי הראיות שהוצגו לה. בעת משפט זה היא שברה את רגלה, אך לא ביטלה דיונים. בבית המשפט המחוזי גם הייתה נאור חברה בהרכב שהרשיע את אריה דרעי, ועמדה בראש בית הדין להגבלים עסקיים כאשר נושא זה - שהיה שנים רבות אות מתה בספר החוקים - קיבל משמעות כלכלית ומשפטית הולכת וגוברת.

בשנים 2003-2001 כיהנה נאור במינוי בפועל בבית המשפט העליון, ומאז יוני 2003 - במינוי קבוע. על-פי עקרון הסיניוריטי, מונתה נאור באפריל 2012 למשנה לנשיא בית המשפט העליון. עם פרישתו של אשר גרוניס בינואר 2015, באה נאור במקומו כנשיאת בית המשפט - תפקיד אותו מילאה עד פרישתה בגיל 70, באוקטובר 2017. נאור נודעה בניהול הדיונים בצורה עניינית וממוקדת, תוך הצגת שאלות חדות לצדדים שהופיעו בפניה. הביטוי החביב עליה היה "לאחוז את השור בקרניו", והיא השתמשה בו שוב ושוב כדי למנוע התפרסות למחוזות צדדיים ובלתי רלוונטיים. אמירה אופיינית נוספת שלה הייתה "הדין נגזר מן העובדות" - אשר ביטאה תפיסה ולפיה אין להיצמד לדוקטרינות קפואות אלא ליישם את החקיקה והפסיקה בהתאם לנסיבות הספציפיות.

גם פסיקתה של נאור הייתה לגופם של הדברים שבפניה, בלא שניתן יהיה לשייך אותה - כפי שנהוג לעשות - למחנה ה"אקטיביסטי" או ה"שמרני". כאמור, נאור גדלה אצל שניים מן המובילים בקו השמרני - לנדוי וחשין - ולאחר מכן כיהנה כשופטת 37 שנים, בתקופה בה גבר הקו האקטיביסטי. נאור עמדה בראש ההרכב אשר דחה את ערעורו של הנשיא לשעבר משה קצב על הרשעתו וחומרת עונשו.

נאור עמדה בראש הרכב בן תשעה שופטים שביטל את חוק טל בעניין גיוס בחורי ישיבות, אך הדבר נעשה רק לאחר שהממשלה קיבלה עוד ועוד ארכות להסדיר את הנושא בחקיקה. נאור גם ספגה ביקורת חסרת יסוד על פסיקתה בנושא מסתננים: היא קבעה שלא ניתן לכפות על מסתננים להסכים לגירושם על-ידי מעצרם, אם כי הדגישה שאם המדינה הייתה מציגה מתווה של גירוש בלא הסכמה - הייתה מאשרת אותו. נאור הייתה שותפה למאות פסקי דין בבית המשפט העליון, כולל רבים בהם כתבה את חוות הדעת המובילה, בכל תחומי הפסיקה - בג"ץ, פלילי, אזרחי, מינהלי ומשפחה.

לאחר פרישתה התמקדה נאור בעיקר בחיי משפחתה - עם בעלה, אריה נאור, שהיה מזכיר ממשלתו של מנחם בגין ולאחר מכן חוקר חשוב בתחום מדעי המדינה - ועם בניהם התאומים, מיכאל נאור ונפתלי נאור. נאור נמנעה מלעסוק בבוררויות וגישורים, והתפקיד הציבורי היחיד שנטלה על עצמה היה ראשות בית הדין של ההסתדרות הציונית. בחודש יוני אשתקד היא נענתה לבקשתה של הנשיאה אסתר חיות ועמדה בראש ועדת החקירה לאסון מירון, ממש עד יומה האחרון.