ראידמן: בעלי אוסף אמנות רימה אותי; הבעלים: ראידמן פעלה בצורה פלילית

ברכה וזרוג אמרו לראידמן, כי בקרוב מאוד ירכוש אדם מסוים חלק ניכר מן האוסף תמורת 600 מיליון אירו. לצורך ביצוע העסקה יש לפתוח בדחיפות חשבון בנק בחו"ל, ראידמן התבקשה לסייע בכך והובטחה לה עמלה של 2.5% מכל מכירה - דהיינו 15 מיליון אירו מהעסקה המתגבשת. ראידמן אומרת שפעלה במהירות "ותוך הפעלת קשרים עסקיים, בין היתר ברוסיה". היא פתחה חשבון בבנק מרכזי במוסקבה (לפי נספחי התביעה - VTB Bank, השייך לממשלת רוסיה ואשר ספג עיצומים רבים לאורך השנים, כולל לאחר הפלישה לאוקראינה) בו ניתן לבצע עסקות בהיקף של מיליארד דולר בשנה. לבקשתו של זרוג, היא פתחה חשבון גם לבתו, יפעת זרוג-ג'רבי (כאמור, הקשר בין זרוג לראידמן נוצר דרך רעייתו של חני ג'רבי).

"על-מנת לפתוח את החשבון מהר ככל הניתן, תוך עמידה בכל מגבלות הציות, התובעת התקשרה בהסכם עם חברת ייעוץ מקומית [לפי הנספחים - חברת Anket], תוך שהיא נוטלת על עצמה התחייבויות כספיות בהיקף עצום. יודגש, כי הבנק אף נאות לפתוח את החשבון חרף חסרונם של מסמכים דרושים, בהסתמך על הבטחה להמציאם בהמשך, וזאת נוכח קשרי התובעת עם פקידי הבנק ויחסי האמון ששררו ביניהם", נאמר בתביעה. במקביל, דאגה ראידמן לפתיחת תיק מס ברוסיה לחברה שבבעלות ברכה.

בפועל, נטען בתביעה, לא בוצעה עסקה כלשהי עד היום. היועצים ששכרה ראידמן במוסקבה, ולהם הבטיחה מחצית מן העמלה שהובטחה להם, דרשו לקבל את חלקם והיא "נאלצה לצאת מגדרה כדי להניח את דעת הנוגעים בדבר, כי מדובר בעיכובים ארעיים ובלתי צפויים במימוש העסקות". לטענתה, היא הוציאה מיליוני שקלים מכיסה: מימון של יועצים ואנשי מקצוע עבור זרוג; טיסות ושהות בפריז, ויסבאדן ופרנקפורט; שכירת מחסנים וציוד ייעודי לאחסון יצירות מתוך האוסף; מומחים שהכינו את היצירות למכירה; ועוד. היא מעריכה בעשרות מיליוני שקלים את ההתחייבויות שנטלה על עצמה, כולל תשלומים עתידיים לגורמים שונים.

עוד נטען בתביעה, כי בפועל מדובר היה במצגי שווא: לא יהיו עסקות והאוסף כולל, לפחות רבות, יצירות שלא ניתן להוכיח את האותנטיות שלהן. ראידמן אומרת כי חשדה התעורר כאשר מאיר כהן, חברו של זרוג ושותפו בחלק מן היצירות, מסר לה למכירה תמונה של הצייר הצרפתי בן המאה ה-19 אנרי רוסו. כהן אומנם צירף אישור מעבדה על בדיקה חלקית של הציור שאישרה את האותנטיות שלו, אך ראידמן מסרה אותו לבדיקה מלאה של מומחה לציורי רוסו והלה קבע שהוא איננו מקורי.

בעקבות זאת, אומרת ראידמן, היא דרשה מזרוג לקבל אישור מקוריות לכל פריט שעמד למכור - אך לא קיבלה אפילו מסמך אחד שכזה. ראידמן אומרת שמסרה לזרוג שאיתרה בדובאי רוכש פוטנציאלי לספרי קוראן, בעוד בארה"ב נמצא מתעניין ביצירה של אמן רוסי - מכירות ב-12 מיליון דולר. אולם, זרוג לא המציא את מסמכי המקור ובכך הכשיל מכירות אלו. לפני חמישה חודשים הזמינה ראידמן את המומחה ליונל פיסארו למחסן היצירות בפריז, והלה סבור שהן אינן מקוריות.

עוד אומרת ראידמן כי עורך דינה דרש מזרוג ליטול את היצירות מן המחסן בפריז ופיצוי בסך 5 מיליון אירו. למחרת משלוח מכתב זה, פנה לחברתה "גורם הנחשב לבכיר בעולם התחתון, בדרישה כי התובעת תמסור את היצירות לנתבע לאלתר"; בנספחים לתביעה נאמר כי מדובר ביוסי הררי. ראידמן המבוהלת נענתה להצעת חברתה ומסרה לבעלה (חני ג'רבי) את הטיפול בנושא, ואף הסכימה שהוא יטול את היצירות לחסותו עד להסדרת המחלוקת בינה לבין זרוג. בפועל לא הושג הסדר ולכן הוגשה התביעה באמצעות עו"ד יואב סגל (ממשרדו של ירון קוסטליץ, המייצג בעניינים שונים את בעלה-לשעבר של ראידמן, האוליגרך מיכאל צ'רנוי).

בין הנספחים לתביעה מצויים מכתבים ששיגר בא-כוחו של זרוג, עו"ד אלברט בן-פורת, לסגל. לדברי בן-פורת, ראידמן שכנעה בתרמית את זרוג להעביר את היצירות מוויסבאדן לפריז וכך הגיעה למצב בו הן מאוחסנות במחסן הרשום על שמה בלבד - כחלק ממזימה להשתלט עליהן. ראידמן אף טוענת בכזב בפני רוכשים אפשריים, כי היצירות הן חלק מאוסף האמנות של אימה המנוחה, לריסה דוידובנה-ויסמן. לטענתו, ראידמן אף הציעה להטעות קונים פוטנציאליים ולומר להם שמדובר ביצירות השייכות לה ואשר נרכשו לפני שנים בידי צ'רנוי.

"היא אף הציעה לעשות הצגה - ששחקנית שתשכור תתחפש לאישה קשישה ותטען בפני גורמים שונים באופן כוזב שהיא בעלת יצירה כזו או אחרת", מוסיף בן-פורת. זרוג דחה על הסף רעיונות אלו ואמר לראידמן ש"על מעשים כאלה אנשים נכנסו לכלא", אך נראה שהיא החלה לממש אותם בכך שכאמור היא טוענת בכזב שירשה מאמה את היצירות. לדבריו, ראידמן "התפארה בקשרים בעולם עם קונים פוטנציאליים", אך בפועל התברר שלא היה לכך בסיס "וכעת מתברר שהכל נעשה בעורמה והצגת מצגים כוזבים על-מנת לרמות רוכשים פוטנציאליים".

עוד טוען בן-פורת, כי לראידמן יש הסכם רק עם ברכה, בעוד זרוג לא התחייב כלפיה בצורה כלשהי. זרוג היה מוכן לשלם לה אם הייתה משיגה קונים, וזאת מתוך העמלה שהיה מקבל ברכה - אך הוא לא התחייב לשלם לה דבר תמורת פעולותיה ברוסיה, אותן ביצעה על דעת עצמה. עוד הוא אומר כי בידי זרוג "חוות דעת של מומחים עולמיים ומעבדות המאשרות את אמיתיות היצירות". לבסוף דרש בן-פורת שראידמן תחזיר את היצירות בתוך שעתיים, ולא - יפנה למשטרה ולאמצעי התקשורת.