|   15:07:40
דלג
  איתמר לוין  
מועדון VIP
להצטרפות הקלק כאן
בימה חופשית ב-News1
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
כתבות מקודמות
קבוצת ירדן
כיצד להכין בבית שייקים מיין
כתיבת המומחים
אפל ווטש: מהפכת הטכנולוגיה על פרק כף ידך

"עוד מסתתרים שרידי יהודים"

גם לאחר חיסולו של גטו ורשה במאי 1943, המשיכו יהודים להסתתר בין החורבות קטע מתוך הספר "הקרב האחרון" מאת איתמר לוין ושלומית לן
12/04/2010  |   איתמר לוין   |   ספרים   |   שואה וגבורה   |   תגובות
[צילום: עכבר העיר]

רובע מגורים יהודי כבר לא היה קיים בוורשה ב-16 במאי, אבל חיים יהודיים שקקו במחתרת חודשים רבים לאחר מכן. השרידים האחרונים של הקהילה היהודית הגדולה ביותר באירופה הסתתרו מתחת לאדמה ובין ההריסות. מדי יום נאבקו על קיומם, חיפשו מזון ומים, התחמקו מציידי האדם שהמשיכו לחפש אותם בעקשנות. מדי פעם אף נשמעו בין החורבות יריות בודדות, כאשר יהודים חמושים פתחו באש על הגרמנים ועוזריהם.

השטח כולו היה זרוע הריסות. קורות ברזל הזדקרו בין הקירות שקרסו. הפגזים חרצו בורות באדמה. גופות התגוללו ברחובות ובין החורבות. ליד האשפה ברחוב נובוליפייה 23 ראה אריה נייברג גופות ילדים, "ידיהם ורגליהם מעוותות וממועכות, עיניהם פקוחות, פיותיהם מעוקמים - והכל דומה משום מה כמשחק ילדים שלא עלה יפה". בכל רחבי הגטו מצאו הוא וחבריו רק גופות, גופות, גופות.

"הקרב על גטו ורשה נמשך", הודה שר התעמולה הנאצי, יוזף גבלס, ביומנו ב-22 במאי - שישה ימים אחרי שהגנרל יירגן שטרופ הכריז על נצחונו. "עדיין מתגוננים היהודים, אך בסיכום הכללי ניתן לראות את ההתנגדות כבלתי מסוכנת ושבורה".

כך ניצל נייברג
[צילום: ארכיון בית לוחמי הגטאות]

"הגרמנים איבדו עשתונותיהם וברחו. רגע זה הספיק לנו כדי לברוח דרך זמנהוף 13 ומשם להתפזר ברחובות פאוויה וגנשה, אך לא כולם עתידים לצאת בשלום. בחצר גנשה הסתתרו לולק, משה הלברשטדט, טרינקר, אירנה רוזנברג וליפסקי. הגרמנים גילו אותם שם. הבחורים ניצבו לקרב ומשנורו כל כדוריהם - נפלו. וחצר זמנהוף 13 הייתה להם לקבר אחים"

אריה נייברג וחבריו שהו ארבעה חודשים במחבוא בשטח המברשתנים לשעבר. 150 יהודים הסתתרו שם, בהריסות הבית ברחוב ואלובה 4 אותו כינו בבדיחות "בית מלון". ב-3 ביוני חדרו הגרמנים במפתיע למסתורם. בחדרים השרופים מצאו מצעים קרועים, תרמילי גב מוטלים על הארץ ואשנבי ירייה מוסווים.

חלק מהמסתתרים הצליחו להימלט לשוויינטוירסקה 34, אך בבית עדיין נותרו כעשר משפחות. הללו התחבאו במהירות בכל מקום אפשרי. "אָלֶה יוּדֶן הֶרָאוּס!" ("כל היהודים החוצה!") צעקו הגרמנים, מלווים באש מקלעים. איש לא הופיע. לפתע הבחינו הגרמנים בכניסה לשוויינטוירסקה 34 והחלו מתקרבים לשם. כאשר הגיעו סמוך לפתח, נפתחה עליהם אש ושלושה מהם נפגעו. שעה לאחר מכן הגיעו 150 חיילים, חמושים מכף רגל ועד ראש, וצרו על המסתתרים, אשר הגיבו ביריות בודדות ובהטלת רימונים. בתום הקרב נסוגו היהודים דרך פרצות בקירות ונמלטו לרחוב פרנציסקנסקה. גם שם נתקלו בגרמנים וירו עליהם. רק בערב שבו והתקבצו. 70 מהמסתתרים נתפסו באותו יום.

השבועות הבאים היו רצף בלתי פוסק של מאבק קיומי. הגרמנים ניתקו את המים לגטו, אך גשמי האביב הצילו את המסתתרים. פעם חיפש נייברג שתייה בין הבתים, מצא נוזל כלשהו ולגם ממנו בשקיקה; רק הטעם הנורא הבהיר לו שהיה זה ליזול. מאוחר יותר החלו הגרמנים לפעול גם בלילות, בדרך כלל בסיועו של מלשין יהודי, וכך אפילו שעות החשכה לא העניקו שום ביטחון.

הקרבות נמשכו בחודש יולי. "נסוגונו לעבר [רחוב] גֶנשה", תיאר נייברג את אירועי 3 בחודש. "גם כאן קידמה פנינו אש גרמנית. נפלה קנלוּבנה. היינו במלכודת. אז פקד לולק [לוינסון] לסגת לזמנהוף 24 כדי לערוך את הקרב האחרון. תפסנו עמדות מאחורי פרצות הכתלים. לא יצאו רגעים אחדים וכל הרחוב נתהדהד. הקלגסים נכנסו לחצר כשהם יורים לכל העברים. הבחורים הניחו להם להתקרב קירבה יתרה. רימון שהוטל בידי משה הלברשטדט קיפח חייהם של שני בריונים. תחמושתנו אזלה והלכה. הגרמנים המטירו ברד אש מן הרחוב. תבוסתנו הייתה ודאית.

"חברינו החליטו להיחלץ או ליפול. משה הלברשטדט, לולק וטרינקר התגנבו אל השער והטילו רימון. הגרמנים איבדו עשתונותיהם וברחו. רגע זה הספיק לנו כדי לברוח דרך זמנהוף 13 ומשם להתפזר ברחובות פאוויה וגנשה, אך לא כולם עתידים לצאת בשלום. בחצר גנשה הסתתרו לולק, משה הלברשטדט, טרינקר, אירנה רוזנברג וליפסקי. הגרמנים גילו אותם שם. הבחורים ניצבו לקרב ומשנורו כל כדוריהם - נפלו. וחצר זמנהוף 13 הייתה להם לקבר אחים".

כעבור ארבעה ימים התחולל קרב נוסף. "הופתענו על-ידי משמר לילה של גרמנים (נעליהם מחותלות היו במוך). לפתע שמענו 'הנדה הוֹך!' [להרים ידיים!] וכמה יריות שנורו באוויר. אותה שעה היינו עומדים בשורה, זה אחר זה [כדי להעביר לבנים לבניית מקלט חדש]. זֶמש, שהיה קרוב ביותר לגרמנים, ירה לעברם יריות אחדות ונפל חלל. כל השאר הספיקו לסגת לעומקו של המרתף. היו כאן שני מוצאים. פנינו אל השני ויצאנו ל[רחוב] נלווקי. בשער נתקלנו בגופת הניק בּילאוּאֶר מן המשמר שלנו. מתוך שבעה אנשים שיצאו לעבודה זו, ניצלו שלושה בלבד".

תעלות הביוב נותרו הדרך העיקרית לצאת מבין החורבות, אך לעתים הפכו גם הן למלכודת מוות. "מאות אנשים נמלטו למערכת הביוב מתוך מחשבה שכך ייוושעו. אך במקום למצוא ישועה, מצאו שם רבים את מותם", כתב ולווסקי כעבור חודשים אחדים. "באותה עת כבר היו הצינורות מוצפים חלקית ורבים מאלו שנכנסו לתוכם מתו בטביעה. אחרים, שלא הכירו לא את המעברים ולא את היציאות, מתו מרעב ומאפיסת כוחות. הגוויות מילאו את התעלות התת-קרקעיות הצרות של מערכת הביוב. היה זה מחזה תדיר לראות ילדים בקרבתן של הגוויות הצמיגות ולשמוע זעקות של אנשים שנטרפה דעתם".

אריה נייברג ושלושת חבריו - השרידים האחרונים של קבוצת המסתתרים שמנתה 45 איש - החליטו ב-26 בספטמבר, אחרי ארבעה חודשים של מאבק הישרדות בלתי פוסק, שאין להם מה להפסיד. הגיעו ימי הסתיו והגשם היורד סיפק לארבעה מקלחת נדירה. הם הטליאו את בלואי הסחבות ופלו כינים מהבגדים ומהגוף. ב-6:30 בערב יצאו לדרך. הם זחלו כמה מאות מטרים, עברו את רחוב זמנהוף ההרוס, חצו שורת חצרות ורטובים עד לשד עצמותיהם הגיעו לפינת פרנציסקנסקה-בוניפרטרסקה.

הם השעינו על החומה את הסולם שהביאו עימם. נייברג השקיף לעבר עמדות הגרמנים בצד הארי. למי שיצא מארבעה חודשים של מסתור היה המראה כמעט לא מן העולם הזה. "רחוב בוניפרטרסקה בצדו הארי פועם וחי. מושך וקוסם הוא בתנועת מכוניותיו, חשמליותיו, כרכרותיו. ומאידך-גיסא מפחיד ומרתיע בשריקת שוט, בקול צופר, בצחוק וזמר של עוברים ושבים".

לאחר שעה של תצפית, העבירו את הסולם לכוך בחומה ברחוב בוניפרטרסקה. חברו של נייברג, צ'רנוצפ'קה, לפת בכף ידו את הרימון האחרון של החבורה והטיל אותו הרחק. הז'נדרמים השומרים ליד החומה רצו לעבר מקום הפיצוץ. נייברג וחבריו קפצו מעל החומה. ידיהם היו מכוסות בסמרטוטים כדי לא להיפצע משברי הזכוכיות שעליה. בדרך לנקודת המפגש, הכנסייה ברחוב דלוגה, שהייתה פתוחה כל הלילה, נתקלו בשוטר פולני. תמורת 1,000 זלוטי הוא הסכים להעלים עין ולאפשר להם להמשיך בדרכם. לכנסייה לא הניחו להם להיכנס והם חיפשו מקלט בגשם השוטף. לבסוף מצאו מקלט של בית הרוס ברחוב טוורדה 5. הם שרדו.

ממשיכים להילחם
[צילום: ארכיון בית לוחמי הגטאות]

"בנקודות רבות של הגטו, במרתפים, תעלות ובמבנים מסוגרים עוד מסתתרים שרידי יהודים, וריכוזים כאלה מונים לפעמים כמה מאות אנשים. הגרמנים מגלים בהדרגה ריכוזים אלה ומחריבים אותם באכזריות, תוך פיצוץ בתים, הצפת תשתיות הבתים במים ורציחת היהודים הנתפסים"

גם שטרופ נאלץ להודות, לפחות בינו לבין עצמו, שהמאבק טרם הסתיים. שתי המחתרות, אי"ל ואצ"י, אומנם רוסקו וחדלו לפעול בצורה מאורגנת, אך ההתגוננות הפסיבית בבונקרים נמשכה. שטרופ הורה למפקד הגדוד השלישי בחטיבה 23 להשמיד את כל המחבואים, ובלשונו - להפעיל על השרידים "לחץ בלי הרף ולהשמידם". הגרמנים הציפו במים את הבונקרים והמרתפים, ולאחר מכן הפסיקו את זרם החשמל בכל הגטו. ברגע בו גילו בונקר, ירו בחלק מן המסתתרים לעיני חבריהם. לאחר מכן היה הקצין האחראי מתייצב ומבטיח חנינה למי שיגלה היכן מסתתרים יהודים נוספים. מכת המלשינים, שניכרה בגטו עוד בימי המאבק המזוין, התרחבה כעת.

הגרמנים סיירו בגטו, ארבו בין החורבות והסתייעו בכלבי גישוש ובמכשירי האזנה. הם פוצצו בשיטתיות קימורי מרתפים ומדרכות, שלעתים היו מרתפים מתחתיהם. הם הרעילו את מאגרי המים שמצאו במחבואים וניפצו את הבארות. בתעלות הביוב הונחו מחסומים כדי למנוע מעבר מהגטו אל הצד הארי. פתחי התעלות נסתמו בגרוטאות ברזל, פחים, לבנים וחלקי בתים. עם זאת, הצליחו יהודים רבים להסתתר בבתים השרופים.

שרידי הלוחמים התרכזו בעיקר ברחוב נובוליפייה, שם היו כמה בתים ובהם בונקרים בעומק של שתיים-שלוש קומות. ב-20 במאי דיווח העיתון הפולני "השבוע" שבתים אלו נשרפו, "אבל מתוך החורבות העשנות עדיין נשמעו צרורות של יריות ממכונות ירייה". חיל ההנדסה הגרמני השתמש כאן במוקשים כבדים. "קול ורשה" המחתרתי ידע לספר, כי ב-31 במאי וב-1 ביוני הופיעו הלוחמים היהודים מבין החורבות ותקפו את עמדות הגרמנים מחוץ לחומות.

שוטר פולני אלמוני מחוגי המחתרת דיווח שוב ושוב על פעולות שרידי הלוחמים. "יריות בגטו ביום ובלילה", מסר ב-20 במאי. "לפרקים מתלווים לכך קולות נפץ חזקים, פיצוצם של בתים מסוימים, וכן הטלת רימונים הדדית". בליל 29/30 במאי ולמחרת התחולל "קרב כבד מצד רחובות פשיאזד-לשנו, הן מצד זה [הארי] והן מן הצד השני. יהודים התאמצו לפרוץ לצד הארי. לעומת זאת ביום מוסיפים הגרמנים להוציא [יהודים] מן הבונקרים ומתחת לבתים השרופים ויורים בהם בו במקום". ואילו ב-1 ביוני נאלצו הגרמנים להזרים שוב כוחות כבדים לשטח הגטו כוחות כבדים, כולל מכוניות משוריינות, בניסיון לאתר את אחרוני המסתתרים.

הקבוצה האחרונה של אי"ל, בפיקודו של זכריה ארטשטיין, לחמה עד 3 או 4 ביולי, וככל הנראה חבריה נהרגו בעת שניסו לצאת מהגטו. חודש קודם לכן, ב-5 ביוני, נהרג מפקד הקבוצה האחרונה של אצ"י, יאן פיק. אך הקרבות הספורדיים נמשכו. בסוף יוני דיווחה המחתרת הפולנית:

"אף על-פי שעברו כבר חודשיים מהתחלת החיסול של גטו ורשה, לא הצליחו הגרמנים עד כה לסיים חיסול זה. בנקודות רבות של הגטו, במרתפים, תעלות ובמבנים מסוגרים עוד מסתתרים שרידי יהודים, וריכוזים כאלה מונים לפעמים כמה מאות אנשים. הגרמנים מגלים בהדרגה ריכוזים אלה ומחריבים אותם באכזריות, תוך פיצוץ בתים, הצפת תשתיות הבתים במים ורציחת היהודים הנתפסים. במקרים מסוימים מגיעים לידי קרבות עם יהודים המתגוננים בעקשנות או המנסים לפרוץ אל הרובעים האריים. מזמן לזמן מגיע מהגטו הד פיצוץ בתים ובלילות נשמעות יריות צפופות. את החיסול הסופי של הגטו מבצעות באכזריות רבה יחידות לטביות ואוקראיניות בפיקוד גרמני".

סיפורו של גולדמן
[צילום: ארכיון בית לוחמי הגטאות]

למעלה משנה לאחר דיכוי המרד, ביולי 1944, דיווח העיתון הפולני "אינפורמציה וסכודניה אי נרובובה": "בשטחי הגטו לשעבר עדיין מסתתרות קבוצות קטנות של יהודים, אשר זה שנה ומעלה מסתתרים במקלטים מתחת למרתפי הבתים השרופים. הם מוצאים להורג בו במקום. במחצית יוני [1944] שוב גילו מקלט עם שלושה יהודים, שתוך התגוננות ברימונים הרגו שלושה ז'נדרמים. מתוך נקמה הוציאו הגרמנים להורג 25 יהודים, שגילו אותם קודם לכן וצירפום לקבוצות יהודים בני חוץ לארץ [שלא נרצחו בדרך כלל]. פועלים העובדים בפירוק בניינים מוצאים לא פעם נשק, כסף, דברי ערך".

בשטח המברשתנים לשעבר נותרו מיד לאחר המרד כ-500 יהודים, רובם ללא מסתור וללא מזון. באורח פלא הצליחו בודדים מהם לשרוד מספר חודשים ולמצוא לבסוף מחסה בצד הארי.

אחד מהם היה המהנדס ב. גולדמן, אשר מצא מקלט עם רבים מן השורדים בבתים שאיכשהו עדיין עמדו חלקית על תילם ברחובות ואלובה ושוויינטוירסקה. באחד הימים שמעו המסתתרים קולות בגרמנית ממש מתחת לקומה בה התחבאו. השיחה הגיעה לאוזניהם במקוטע, אך את המילה החשובה ביותר שמעו: "שפרֶנגן" - לפוצץ. הם ידעו שאם יישארו במקום - ייהרגו מיד. לכן, למרות הסכנה להיתפס, החליטו לצאת במהירות מהבניין. "לשווא התאמצתי לאחר מכן לשחזר את מחזה הירידה, ההידרדרות או ההתעופפות מן המדרגות ההן", כתב גולדמן. הם הסתתרו במרתפים וישבו שם רועדים מפחד עד הערב.

למחרת עברו דרך הריסות הקומה הרביעית של הבניין אל שוויינטוירסקה 36. הייתה שם קבוצה נוספת של שורדים, אשר קידמה בסבר פנים יפות את המצטרפים ואף חלקה עימם את מזונה הדל. המיקום איפשר להם להציב תצפיות ולהימלט מיידית בשעת סכנה. גולדמן ניצל את כישוריו והצליח להעביר חוטי חשמל, וכך יכלו המסתתרים לבשל בלילות על כיריים חשמליים. ביום היו יוצאים למרפסת הצופה של גן קרשינסקי שמעבר לחומה, שוכבים בשמש ופולים את הכינים מבגדיהם. לעומת זאת, הניסיון ליצור קשר טלפוני עם הצד הארי נכשל. מכשיר טלפון אומנם נמצא בין ההריסות, אך כל הניסיונות לחברו לאחת המרכזיות הפגועות עלו בתוהו.

הגרמנים עברו מדי יום בין החורבות, חיפשו יהודים וגם מצאו. כעבור זמן לא רב, כתב גולדמן בפברואר 1944, נותרו בגוש ואלובה-שוויינטוירסקה 50 איש בלבד - עשירית ממספרם מיד לאחר המרד. "יום יום היו רוצחים אנשים. כל ערב היינו מוצאים את גוויותיהם של ידידים, מכרים וחברים".

כך עבר עוד חודש. גולדמן נדד ממחבוא למחבוא ומדד את הזמן על-ידי ספירה. בכל פעם שהגיע ל-4,500, ידע שחלפה שעה. בסביבות 20 ביוני סבר, כי חודשיים לאחר תחילת האקציה כבר ויתרו הגרמנים על הניסיונות למצוא עוד כמה יהודים. אך הוא טעה. בכל שטח המברשתנים, העריך גולדמן, נותרו כמאה יהודים בלבד. והחיפושים נמשכו. כל שעתיים-שלוש היה עובר פטרול, בכל יום נפלו קורבנות.

לילה אחד, לאחר ניסיון כושל לעבור את החומה, ירו שני גרמנים ממקלעים על גולדמן ואחיו. בקושי הצליחו להימלט ולבסוף הגיעו לשוויינטוירסקה 38. אך גם שם שמעו קולות של גרמנים. רק בערב יכלו לצאת מן המחבוא ולשמוע על אקציה נוספת שהפילה חללים רבים. מי שלא נלכד, איבד באותו יום את שארית רכושו: בגדים, נעליים, מכשירי גילוח, גפרורים, נרות, סבון, מעט כסף. התוכניות לעבור את החומה הפכו לבלתי אפשריות.

גולדמן וחבריו החלו לחפור מנהרה. מדי יום חפרו עוד כמה מטרים. אוויר לא היה להם. "הריאות עבדו כמפוחית, הלב הלם במהירות בלתי רגילה. נחוץ היה לאמץ את כל כוח הרצון כדי להחניק את האנחות שביקשו לפרוץ מן החזה". ב-2 ביולי הגיעו לאזור רחוב פרנציסקנסקה, וכאשר יצאו מן המנהרה מצאו ליד בית כנסת שרוף חבורה של כ-20 יהודים עומדים ומשוחחים בהתרגשות. אחד מהם היה המהנדס שלדובסקי, אשר התחבא בעיר העתיקה של ורשה ויחד עם קבוצת פועלים פולנים פעל להברחת יהודים משרידי הגטו.

שלדובסקי וחבריו חילקו לנוכחים לחם טרי שהביאו מהצד הארי. "מי שלא ראה את המחזה הזה", שחזר גולדמן, "לא יוכל לתופסו בחוש או להבינו. צריך היה לראות את כיכרות הלחם הטרי, שנחטפו בידיים מלוכלכות ונקרעו בלהיטות. נחוץ היה לראות את השיחות בפיות גדושים נגיסות גדולות, גדולות מכדי שאפשר יהיה לבולען. אבל אנחנו לא אכלנו זה עשרה שבועות פירור של לחם והיינו מוכרחים להשביע קודם כל את יצר הזלילה החייתי שלנו".

המבריחים דרשו 15,000 זלוטי לכל יהודי. גולדמן נתן להם את כל כספו - 20,000 זלוטי. שני חבריו השלימו את הסכום לשלושתם. אחרי עשר דקות מצאו את עצמם מעבר לחומה, עומדים בתעלת ביוב וממתינים לחבריהם. "לעיני רוחנו עברו כרי דשא ושדות שלא ראינום זמן רב כל כך, דימיתי בנפשי את העונג הנשכח מכבר של שתיית תה מוגש בכוס, ליד שולחן מצופה מפה". ב-8 בבוקר הגיע גולדמן לביתם של מכרים. כעבור רגע ישב ליד השולחן, שתה כוס תה, אכל וסיפר מה שעבר עליו בחודשים האחרונים. הוא נהרג בנסיבות שאינן ידועות לאחר מספר חודשים.

מתוך הספר "הקרב האחרון: מרד גטו ורשה – הסיפור האמיתי", מאת איתמר לוין ושלומית לן, הוצאת ידיעות ספרים.
תאריך:  12/04/2010   |   עודכן:  12/04/2010
איתמר לוין, שלומית לן
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
פורומים News1  /  תגובות
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט סדום ועמורה עיתונות
"עוד מסתתרים שרידי יהודים"
תגובות  [ 0 ] מוצגות   [ 0 ]  לכל התגובות        תפוס כינוי יחודי            
תגובות בפייסבוק
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
אהרון ירושלמי נפטר לפני כארבע שנים, ב-י"א בשבט תשס"ז והוא בן 92. לירושלמי מורשת ספרותית נכבדה: קובצי סיפורים קצרים, טרילוגיות שביסודן סיפורה של הארץ וסיפורו של העם היהודי.
09/04/2010  |  הרצל חקק  |   ספרים
בנרות ובלפידים חיפשתי את ספרו של בן הכט, "כחש" ולשמחתי נמצאה האבדה באקראי. שם, בספרייה הענקית השוכנת בבית הוריי, נח לו הספר בלוי ונטוש, מתחנן בפני למעט התעניינות כנה. נכנעתי. זאת מפני ש...
09/04/2010  |  אביטל זנט קשת  |   ספרים
"והיה כערער בערבה ולא יראה כי יבוא טוב" [ירמיה י"ז, ו']. שיח מדברי דל שורש הנתלש ברוח, מתגלגל עימה ומפזר זרעיו בדרכו. ספר תולדות חיי יוסף (טומי) לפיד, כתוב ערוך ומונח לפנינו ביד בנו יחידו אשר אהב. הוא כולו פרקי דיווח עיתונאי קצר ותמציתי, שלא לומר שטחי. אלה תולדות חיי עוד אדם, שעשה בעיקר בעצמו ולעצמו, ולאחר שהתמלא מעצמו, ראה בעצם ההישג העצמי שלו, הצלחה הראויה משום-מה, בעיני בנו, להיכתב על ספר תולדותיו.
07/04/2010  |  גד גזית  |   ספרים
ספר השירים החדש של אדלינה קליין הוא ספר רב-לאומי. הטקסט הפותח מסביר את שמו ("ריקוד הצרצר"): במוזיאון בבאלי מוצגים בתיבות עשויות קני במבוק - צרצרים. נקרא להם אולי "צרצרי קרב" (הם משתתפים בקרבות צרצרים). בספר שיר בשם "ריקוד הצרצר". ואמנם יש בספר זה מיסוד הפנטסטי - הקולות נושפי אש: "גַּם מְרַגּשׁ הָיָה לָחוּשׁ אוּלַי/נְשִׁיפַת אֵשׁ קוֹלִית/מִתּוֹךְ גְּרוֹנְךָ הַשָּׁר" (עמ' 5). מופיעים בנים שהם ילודי כוכבי שמים - נעימות ולחן גוררים הָרִים מֵאִיֵּי הַנֶּפֶשׁ. השמש משמיעה זמירות - אולי חלק מלחן הספירות, מוזיקה שמימית. האהובה שופכת את ליבה כך לרגל פגישה עם האהוב.
25/03/2010  |  משה גנן  |   ספרים
מילדות זכורות לי השורות של המשורר אברהם ברוידס: "ובפרדס בין העלים / פני תפוז שם צוהלים". והנה יצאה זה עתה אנתולוגיה שדפיה טבולים בריח פרי הדר, ובה יש ביטוי מגוון של יוצרים רבים לפרי ההדר: תפוזים, שירים ומכתמים: שלום עליכם, לוין קיפניס, נחום גוטמן, יורם טהרלב, ומשוררות כגון לאה גולדברג, נורית זרחי, עדולה (סבינה מסג), שלומית כהן אסיף, וכמובן נעמי שמר...
24/03/2010  |  בלפור חקק  |   ספרים
רשימות נוספות   /   שואה וגבורה  /  מי ומי  
מצבת-עד ל־6,000,000 יהודים  /  עידן יוסף
"להתייצב בזמן מול החיה"  /  עידן יוסף
"להתייחס בכובד ראש כלפי איומי ההשמדה"  /  עידן יוסף
ביום השואה...  /  עתידי המנחם
עם ישראל חי, ועם ישראל יחיה!  /  בנימין נתניהו
הערב הזה פרוס כסוכת אבלים על אלפי הקהילות  /  שמעון פרס
בלוגרים
דעות  |  כתבות  |  תחקירים  |  לרשימת הכותבים
יורם אטינגר
יורם אטינגר
ב-2024 יש 69% רוב יהודי בשטח המשולב של יהודה, שומרון ו"הקו הירוק" - לעומת 39% מיעוט ב-1947 ו-9% ב-1900 - הנהנה מרוח גבית של שיעור פריון ומאזן-הגירה-חיובי    אין פצצת זמן דמוגרפית ער...
יוסף אורן
יוסף אורן
אני בטוח ששופטי הפרס בחרו את הספרון "החזאית" כספר הטוב ביותר מאלה שהוגשו לעיונם בשנת 2022, אך גם הטוב מכולם באותה שנה לא היה כנראה מספיק טוב כדי להיבחר כראוי לפרס ברנר
אלי אלון
אלי אלון
בעוברי ברחוב צד את עיני נוסחו המוזר של שלט הרחוב שמופיע עליו הכיתוב הבא בלבד: "דוד סמילנסקי פקיד ועסקן, מנהל מחלקת המים בעיריית תל אביב"    משום אין אזכור בשלט ולו ברמז לעובדת היותו...
לרשימות נוספות  |  לבימה חופשית  |  לרשימת הכותבים
הרשמה לניוזלטר
הרשמה ל-SMS
ברחבי הרשת / פרסומת
ברחבי הרשת / פרסומת
News1 מחלקה ראשונה :  ניוז1  |   |  עריסת תינוק ניידת  |  קוצץ ירקות מאסטר סלייסר  |  NEWS1  |  חדשות  |  אקטואליה  |  תחקירים  |  משפט  |  כלכלה  |  בריאות  |  פנאי  |  ספורט  |  הייטק  |  תיירות  |  אנשים  |  נדל"ן  |  ביטוח  |  פרסום  |  רכב  |  דת  |  מסורת  |  תרבות  |  צרכנות  |  אוכל  |  אינטרנט  |  מחשבים  |  חינוך  |  מגזין  |  הודעות לעיתונות  |  חדשות ברשת  |  בלוגרים ברשת  |  הודעות ברשת  |  מועדון +  |  אישים  |  פירמות  |  מגשרים  |  מוסדות  |  אתרים  |  עורכי דין  |  רואי חשבון  |  כסף  |  יועצים  |  אדריכלים  |  שמאים  |  רופאים  |  שופטים  |  זירת המומחים  | 
מו"ל ועורך: יואב יצחק © כל הזכויות שמורות     |    שיווק ופרסום ב News1     |     RSS
כתובת: רח' חיים זכאי 3 פתח תקוה 4977682 טל: 03-9345666 פקס מערכת: 03-9345660 דואל: New@News1.co.il