תחקיר: צה"ל לא גר כאן יותר

כשלפיתוי הכלכלי העצום שמציגים הרוכשים הפוטנציאליים נוספת מצוקת האבטלה בעיר, אין פלא שהרצון לברוח מנצרת-עילית הולך וגובר. "אם עמוס לא ימצא עבודה, יכול להיות שנעזוב", אומרת חדוה. "אני יכולה להסתדר בלי עבודה, אבל הוא צריך תעסוקה - לא בשביל הכסף, אלא בשביל העניין. הילדים שלנו רוצים בית במרכז, הם אומרים שאין מה לעשות בעיר הזאת. יש לי גם אופציה לעזוב את הארץ. הבת שלי גרה במיאמי, ובשמחה רבה הייתי עוברת לגור איתה. אם לא יהיה משהו שיחזיק אותנו פה, כמו עבודה לבעלי למשל, נעזוב. אני אוהבת את הארץ הזאת ואת העיר הזאת, אבל יש גם אינטרסים אחרים".

"אין תעסוקה בעיר", מסכים סעיד. "גם אני, כצעיר בוגר צבא, מתקשה למצוא עבודה. רציתי להתגייס למשטרה, אבל שם מחפשים דווקא ערבים שהם לא בוגרי צבא, כדי ליצור אפליה מתקנת. במקום לדרוש מהם את המינימום - לעשות צבא או שירות לאומי – נותנים להם העדפה".

עמוס מסכם בעצב: "בעיר שלנו לא השקיעו כמו שהשקיעו במגדל-העמק, למשל. כנראה המנהיגים חושבים שבכל מקרה נצרת-עילית תהפוך לערבית, ולכם אין טעם להשתדל להשאיר כאן את הצעירים".

גם לשכנים שברחו יש מה להגיד. פ', איש משטרה שבאוגוסט 2008 מכר את ביתו למשפחה ערבית ועבר להתגורר במושב בעמק יזרעאל, טוען שמצפונו נקי. "הדירה שלי עמדה למכירה עשרה חודשים. הגיעו בני מיעוטים עם מזוודות עמוסות כסף. כשראיתי שיש שרשרת של מוכרים והשכונה מתמלאת בערבים, הבנתי שברירה אחרת אין. כבר לפי 25 שנה אמר לי בן מיעוטים: אנחנו עוד נקנה את העיר היהודית.

"גבעת ברק היא שכונה איכותית מאוד. היו לנו שם קשרים מצוינים. כשהתחיל גל העזיבה - שאגב עדיין לא הסתיים; יש עוד כמה משפחות בדרך החוצה - היו מרמור וכעסים, אבל בסך הכול נשארו לנו משם קשרים טובים".

כמה קיבלת תמורת הבית?

"אני מוכן לדבר איתך עד העניינים של הכיס שלי. צריך גם להשאיר משהו לרכלנים, לא? באופן כללי מחירי הבתים נעים סביב שני מיליון, צפונה ודרומה".

יש עתיד לנצרת-עילית?

"אם הייתי חושב כך, לא הייתי עוזב. אבל הרכבת נסעה".

המרמור והכעסים כלפי הנוטשים בהחלט קיימים עדיין אצל מ', תושבת השכונה. במשך זמן מה היא הייתה פעילה בוועד שנלחם כדי לעצור את העזיבה, אך לבסוף הכירה בתבוסה. "נכנסנו לשכונה עם כוונות אמתיות להשתקע", אומרת מ'. "אם הייתי יודעת שאחרי שמונה שנים השכונה תלך ותימכר לערבים, לא הייתי קונה פה. אני מרגישה מרומה. אנשים פה עשו מסחרה, התעשרו על חשבוננו. חיסלו משכנתאות, בנו וילות במצפים, קנו רכבים, והכול על חשבון הילדים שלי, שהיום כבר אין להם חברים פה.

"כמעט שנתיים לא ישנו בגלל מה שקורה כאן, זה ממש עשה אותי חולה, ובשלב מסוים הרמתי ידיים. גם עכשיו, כשאני מדברת איתך, אני מתחילה לרעוד מרוב כעס".

למה זה כל כך מפריע לך? מישהו מהשכנים החדשים התייחס אליכם לא יפה?

"לא, בינתיים היחסים בסדר. האמת היא שאני עדיין לא מרגישה את השינוי. בבתים הקרובים אלינו יש רק משפחה ערבית אחת. אבל בתחילת הרחוב, למשל, זה אחרת. חברים שלנו שם מוקפים ערבים, ועכשיו הגיעה לשכונה משפחה שהיא ממש עולם תחתון. אבל גם בלי זה, אני רוצה לחיות בסביבה שבה לאנשים יש אותה התרבות שיש לי. אני לא פוסלת ערבים - אני עובדת איתם ומסתדרת מצוין, אבל בבקשה, לא בתוך הריבוע שלי. תנו לי לחיות בפינה שלי. אין לי בעיה להתראות איתם בחנות או בעבודה, אבל לא בתוך הבית.

"מפריע לי שאנשים מאבדים את הערכים שלהם כשזה נוגע לכסף. עלינו לארץ מטעמים ציוניים, ופתאום הכול מתפרק. אנשים קיבלו כאן קרקע במחיר מסובסד, קיבלו פטור ממסים רבים, ועכשיו הם עושים מזה הון".

לך הציעו למכור את הבית?

"כן. באה אישה ערבייה ושאלה אם אני מוכרת. אמרתי לה שלא, אבל היא המשיכה להתעקש ושאלה כמה אני רוצה. בשלב מסוים היא התחילה לאיים עליי - 'אני עוד אגור כאן ואת לא תהיי כאן'. זה כואב, אין מישהו שיגן עלינו".

נצרת-עילית נוסדה בדצמבר 56', סמוך לגוש של יישובים ערביים הכולל מלבד העיר נצרת גם את יפיע, עילוט, משהד, ריינה וכפר-כנא. ראש הממשלה דאז, דוד בן-גוריון, ביקש להגדיל את שיעור היהודים בגליל, אך עם השנים הלך והתפוגג חזונו, ונצרת-עילית הפכה לעיר מעורבת. כיום מהווים היהודים רק 75 אחוזים מתושביה, ושיעורם הולך ויורד. על-פי הערכות שונות, אם לא ייעצר סחף העזיבה היהודית, בתוך 15 שנה תהפוך נצרת-עילית לעיר ערבית.

כך נוצר צורך לייהד את העיר, שהוקמה מלכתחילה כדי לייהד את הגליל. שכונת גבעת ברק החלה להיבנות בראשית שנות האלפיים, בין היתר כדי למשוך לנצרת-עילית אוכלוסיה איכותית ולסייע בייהוד הגליל בכלל והעיר בפרט. כאשר התברר כי רבים מהנרשמים לרכישת קרקעות בשכונה הם בני מיעוטים, החליט אריאל שרון – אז שר התשתיות - לייעד אותה לאנשי כוחות הביטחון בלבד, וכך לשמור על אופייה היהודי.

פרויקט 'נאות ברק' התנהל תחת חסותה של מנהלת פרויקטי המגורים 'על המפ"ה', השייכת לאגף כוח אדם בצה"ל. המשפחות הראשונות נכנסו לשכונה ביולי 2002. 39 מתוך חמישים יחידות הדיור נמכרו לקציני צה"ל ומשרתי קבע, והיתר לאנשי משטרה. בין הרוכשים היה אלעזר שטרן, אז קצין חינוך ראשי ולימים ראש אכ"א.

בחוזה שעליו חתמו הרוכשים נכתב, בין היתר: "המשתכן מצהיר בזאת כי ידוע לו שפרויקט נאות ברק הינו פרויקט ייחודי, שמטרתו לספק פתרונות דיור למשרתי קבע ואנשי כוחות הביטחון הנוספים, והוא מצהיר לאור זאת כי בכוונתו להשתמש ביחידת הדיור למגוריו ולמגורי בני ביתו". למרות ההצהרה הנ"ל, הפך שטרן את פתרון הדיור שהוצע לו למקור רווח נדל"ני. כמו סא"ל צ' מחיל האוויר, שלא התגורר בשכונה ולו יום אחד, גם שטרן בחר להשכיר את הנכס שעל ראש הגבעה, ונשאר לגור ביישובו מצפה-הושעיה.

יש לציין כי התופעה של השכרת נכס על-ידי אנשי כוחות הביטחון, לאחר שרכשו אותו בהנחה ניכרת, אינה מאפיינת רק את גבעת ברק. הדבר הפך כמעט לעניין שבשגרה בקרב אנשי קבע שקנו בתים בפרויקטים דומים בכרכור ובראש-העין. חרף ההצהרה בחוזה, בדוברות צה"ל טענו בתגובה לפנייתנו כי אין כל מניעה להשכרת יחידת הדיור. כך או כך, מה שהחל בהשכרה עבר מהר מאוד למכירה, עוד טרם חלף פרק הזמן שאוסר לעשות זאת. צ', למשל, השכיר את ביתו מיד לאחר הקנייה לבן מיעוטים, ובסוף 2006 מכר אותו כאמור, תוך שהוא משלשל לכיסיו רווח נאה.

כשאנו נוקשים על דלת הבית ברחוב יעל 76, היא נפתחת בידי בני זוג ערבים. השניים מסרבים בכל תוקף להשיב לשאלותינו, רק מספרים כי הם מתגוררים כאן בשכירות, וטורקים את הדלת. עד לא מכבר היה הבית הזה בבעלותו של אלוף ב(מיל.) אלעזר שטרן. שטרן, יצוין, הקפיד כל השנים להשכיר את הבית ליהודים, או בפוליטיקלי-קורקט - ליוצאי צבא.

"הצבא פנה אליי וביקש ממני לרכוש את הדירה מכיוון שלא הצליחו למכור את כל יחידות הדיור", אומר לנו שטרן. "זה היה אחד הפרויקטים הבודדים שלא הצליחו לשווק. נעתרתי לבקשה ורכשתי את הבית, מתוך מחשבה שאולי מי מילדיי ירצה ביום מן הימים לגור במקום, אך הודעתי מראש שאני מתכוון להישאר במצפה-הושעיה".

על-פי הרישום במנהל מקרקעי ישראל, ביולי 2009 נמכר הבית למתווך צבי מנשקו. "קיבלתי אישור בכתב מהצבא למכירה", אומר שטרן. "בהתאם לאופי השכונה, התעקשתי למכור רק ליוצאי צבא, וכך גם הוריתי לעורך הדין שניהל את המכירה בעבורי. שלוש פעמים הגיעו אלינו למצפה-הושעיה בני מיעוטים עם מזוודות של מזומנים, וסירבתי בכל תוקף להעביר להם את הבעלות. הייתה מונחת לפניי הצעה אחרת למכירת הבית במחיר גבוה מאוד, אך מכיוון שהמציע אינו יוצא צבא, דחיתי אותה.

"המצפון שלי נקי. אני עשיתי כל מה שאפשר כדי שהבית יגיע לידיהם של יוצאי צבא, והפסדתי על כך כסף רב. אני עצוב מאוד על גבעת ברק בפרט ועל נצרת-עילית בכלל, אבל שלם מאוד עם עצמי".

תושביה היהודים של נצרת-עילית בורחים ממנה. איך זה ייגמר?

"את שואלת אותי? צריך לרדת ממאחזים מטומטמים שגם כך אין סיכוי שנישאר בהם, ולעבור לנצרת-עילית. אגב, אני לא מתכוון למאחזים מבוססים, כמו למשל בעלי, שיש תקווה שיישארו.

"מצבה של נצרת-עילית אכן קשה ומדאיג. יש בעיר בעיה חמורה של תעסוקה וגם של התנהלות מושחתת. אם יטפלו בכל אלה, התושבים לא יברחו".

דוברת עיריית נצרת-עילית מסרה בתגובה כי בשבוע האחרון קיבלה העירייה פרס על ניהול תקין ממשרד הפנים.

הנוף הפסטורלי בגבעת ברק, מול עמק יזרעאל, עוצר נשימה. הווילות רחבות הידיים בנויות בסדר מופתי, ובין הבתים גינות מטופחות. מאחת החצרות נשמעת שיחה ערה. דפיקה קלה בשער ואנחנו מוזמנים להיכנס פנימה. ארבעת הנוכחים, ששומעים כי מדובר בביקור לצרכים עיתונאיים, מדברים תחילה באופן חופשי, אך בהמשך הם מבקשים לשמור על עילום שם, חוששים להסתבך עם השכנים לשעבר שעזבו או עם השכנים החדשים שזה מקרוב באו.

בעלי הבית הם עמוס וחדוה. הוא בכיר משטרה בדימוס, וגם היא כבר פנסיונרית. מבין 11 משפחות השוטרים שרכשו בתים בשכונה, הם מספרים, נטשו אותה לפחות שבע. רובן עברו למושבים בעמק יזרעאל. "אנחנו לא רוצים להישאר פה אחרונים", אומרת חדוה. "כל החברים שלנו עזבו, ואנחנו באמת לא יודעים מה לעשות. ההתלבטות היא קשה. אנחנו לא אנשים קיצונים, ואין לנו שום בעיה עם ערבים. רבים מהחברים הטובים שלנו הם ערבים. הנה, זה סעיד, הבן של השכנים. יש לנו קשר מצוין איתם".

היא מצביעה על צעיר שיושב לידינו בכיסא נדנדה. סעיד, בעצמו בוגר צבא, מתגורר בשכונה כבר שנים. הוריו, ערבים מוסלמים, רכשו את הדירה מתוקף היותו של האב איש משטרה. מהר מאוד מתגלה סעיד כציוני הנלהב ביותר מסביב לשולחן. בהמשך מצטרפת לשיחה גם אמו, רהידה.

למרות קשרי הידידות האמיצים שבין השכנים היהודים והערבים, העיסוק בנושא הטעון של התמורות הדמוגרפיות ברחוב אינו פשוט בפורום הזה. "אי-אפשר למנוע מערבים לרכוש את הבתים", אומר עמוס. "החוק לא יאפשר זאת. הבעיה היא שהאידיאלים נגמרו. אנשים קיבלו מתנה מהמדינה, ועכשיו כל סכום קונה אותם. אני כועס על החברים שלנו שיום בהיר אחד פשוט קמו ועזבו - בלי להתייעץ, בלי לדבר קודם, אלא ככה מאחורי הגב".

"אל תדבר ככה, אולי בסוף גם אנחנו נמכור", מגיבה רעייתו. "בשבוע שעבר הגיע לכאן בחור צעיר על אופנוע ושאל אם הבית למכירה. זרקתי לו סתם מחיר בשמיים, מיליון דולר. הבחור נכנס, עשה סיור, והציע שני מיליון שקל רק על הקומה הראשונה. את כל הבית קנינו בפחות ממיליון שקל".

מי הם הרוכשים שמוכנים לשלם סכומים גבוהים כל כך?

סעיד: "חלקם אנשים אמידים ומכובדים, רופאים ועורכי דין. לאחרונה נכנסו לשכונה גם אנשים מפוקפקים יותר, אנשי העולם התחתון. יש כל הזמן דיבורים ושמועות שקשה להוכיח, על שייח'ים ממדינות ערב שרוצים להשתלט על רכוש וקרקע יהודיים".

למה ערבים רוצים לגור דווקא בשכונות יהודיות?

רהידה: "בכפרים הערבים צפוף מאוד ואין בתים למכירה, אז אנשים באים לנצרת-עילית. כאן יש איכות חיים טובה יותר, ויש דו-קיום. אנחנו והשכנים שלנו כמו משפחה. למרות שכבר שנים אני חיה בשכונה יהודית, אני ערבית גאה. לא מפריע לי שבאים עוד ערבים לשכונה, אבל כן מפריע כשמגיעים גורמים מפוקפקים. בכל עדה יש רעים, אבל הרוב בסדר, תודה לאל. יש במגזר שלנו שכבה של צעירים שנשרו מבתי הספר וחיים בעוני. הם אוהבים להסתובב כאן, אוהבים לברוח לנצרת-עילית כי כאן הכול חופשי יותר".

חדוה: "גם לנו אין בעיה עם התושבים הערבים שחיים כאן, אלא עם צעירים שמסתובבים ברחובות ולפעמים מרגישים כמו מלכי המקום. הם באים דווקא לנצרת-עילית, נוסעים במהירות, עושים רעש ומציקים לבנות. השכנים שלנו טוענים שברחו מכאן בגלל שערבים הטרידו את הבת שלהם. בנצרת הם לא יעזו לגעת בבנות ערביות. רק כאן הם מרשים לעצמם".

איך את רואה את הנהירה הערבית לכאן?

"כמו שפעם אנחנו גאלנו אדמות, עכשיו הם עושים את זה, כחלק מהמגמה של האיסלאם להשתלט על העולם. עוד רגע ידרשו להקים מסגד בשכונה. יש פה שטח ציבורי, וכדאי שימהרו להקים בו בית כנסת, לפני שיהיה מאוחר מדי".

רהידה: "את טועה. אנשים רוצים מקום טוב עם איכות חיים. אני מכירה הרבה אנשים שדווקא אומרים 'אני לא רוצה לגור במקום של יהודים, כי החיים שם חופשיים מדי'. אנשים שבאים לגור כאן לא רוצים להשתלט, הם רוצים חופש".

עמוס תורם סיפור משלו להמחשת המצב. "יום אחד נסעתי ברכב עם זוג חברים, פה בכביש ליד. עצרתי מאחורי מרצדס שעמדה באמצע הכביש. המכונית התקדמה מעט, ומדי כמה מטרים נעצרה. באיזשהו שלב צפצפתי ועקפתי. כשעצרתי בצומת, נהג המרצדס הכניס רייס, יצא והתחיל לצעוק עליי במבטא ערבי: 'תלך מפה, מי אתה, מה אתה חושב שאתה'. בגלל החברים שהיו איתי החלטתי להבליג ונסעתי.

"אחרי הסיפור הזה לא ישנתי ארבעה ימים. חרה לי שלא הגבתי, כי אסור לנו להתכופף. אנשים עוזבים כי הם לא מתחברים למנטליות הערבית, ורוצים לגור עם אנשים שמדברים בשפה שלהם, ושייכים לתרבות שלהם. יהודי שרגיל לחיות בין יהודים ולא רגיל לתרבות הערבית, רוצה לגור במחיצת יהודים. בסוף כולם יתקבצו בתל אביב ונהפוך למדינת תל אביב".

הוועד שהוקם בשכונה השקיע מאמצים רבים בניסיון לעצור את הסחף. הם ארגנו הפגנות מול בתים שעמדו למכירה, פנו למשרד הביטחון, למפכ"ל המשטרה, לרמטכ"ל, למנכ"ל מנהל מקרקעי ישראל ולמי לא. בין השאר גויס למאבק הפורום המשפטי למען ארץ ישראל, ועו"ד הילה כהן שיגרה מטעמו כבר בנובמבר 2009 מכתב ארוך ומפורט לראש אכ"א, אודות העברת בתיהם של אנשי ביטחון לידיים ערביות. באכ"א, למרות פניות חוזרות ונשנות, טרם טרחו לענות. התושבים בינתיים הרימו ידיים, ואפילו כמה מחברי הוועד מכרו את בתיהם לערבים והסתלקו מהשכונה.

אל הפורום המשפטי פנה גם ערן רוזן, תושב צעיר ונמרץ שחרד לגורל עירו. רוזן מעוניין כבר זמן רב לרכוש לעצמו בית בנצרת-עילית, אך מתקשה להתחרות בערימות המזומנים שמציעים הקונים הערבים. בסיור שאנו עורכים יחד איתו הוא מצביע על עוד ועוד רחובות שהיהודים הפכו בהם למיעוט.

לדברי רוזן, יהודי הגליל מופלים לרעה. "אנחנו לא יכולים לרכוש קרקע בכפרים הערביים, ואילו הערבים קונים עוד ועוד בתים בעיר יהודית. מנהל שודדי ישראל - כך ראוי לכנות אותם - מפרסמים מכרזים שמפלים לרעה יהודים. הטריק שלהם הוא להציע קרקעות לבני הכפר בלבד. כשעשו זאת ביישובים יהודיים בג"צ פסל את המכרזים, אבל לערבים מותר הכול".

כגיבוי לדבריו מציג רוזן מסכמים של שלושה מכרזי קרקעות שאינם מיועדים לקהל הרחב, אלא לתושבי הכפרים המקיפים את נצרת-עילית בלבד. "למה אני לא יכול לגשת למכרז בכפר-יאסיף, כשהם הולכים ומשתלטים על נצרת-עילית?" הוא שואל.

בעקבות טענותיו של רוזן לאפליה, שלח הפורום המשפטי מכתב ליועץ המשפטי לממשלה בדרישה לפתוח את המכרזים מחדש לכלל הציבור. היועץ דחה את הבקשה על הסף, בטענה כי בשל האופי המיוחד של הכפרים ובשל מיעוט הקרקעות המיועדות לבני מיעוטים, מדובר באפליה צודקת.

ראש עיריית נצרת-עילית שמעון גפסו מכיר היטב את המתחולל בגבעת ברק. לטענתו, מתחת לשולחן כבר נמכרו לפחות חמישים אחוז מהבתים בשכונת אנשי הקבע. "כשמפקד טייסת אומר לי שמבחינתו מדובר בביזנס, מה אפשר לעשות?" שואל גפסו. "לא רק אנשי צבא קיבלו הטבות בשווי של מעל 100 אלף שקלים ברכישת הבתים, יש גם משפחות של נכים שקנו קרקעות במחירים מצחיקים ומכרו אותן לערבים בלי לגור בהן בכלל. עצרנו מכרזים עד שיימצא פתרון לבעיה. אנחנו לא רוצים שהמקרה של גבעת ברק יחזור על עצמו".

אפשר עוד להפוך את המגמה?

"אני מסוג האנשים שמאמינים שאפשר וצריך לתקן. המטרה שלנו היא להביא כוחות חדשים לנצרת-עילית כדי לחזק בה את הרוב היהודי. פתחנו תנועת נוער, פתחנו מכינה, ויש בעיר עשייה רבה. באוגוסט מגיעות לכאן מיד-בנימין שלושים משפחות של מגורשי גוש קטיף. לפני חודשיים אושרה תוכנית ליותר מ-3,000 יחידות דיור לחרדים ועוד אלף לדתיים וחילונים, ואנחנו מקווים להמשיך בתנופה הזו. בנוסף אנחנו פועלים כדי לשנות את שם העיר, גם אם זה מעשה סמלי. 'נצרת-עילית' זו עיר שחיה בצלה של נצרת הערבית. אם נשנה את השם ל'מרום הגליל' או משהו בסגנון, אולי נפתח לעיר אופק חדש".

סגן ראש העירייה עדי ברקו, יו"ר החברה לפיתוח נצרת-עילית ואיש צבא לשעבר, היה בין יוזמי הפרויקט בגבעת ברק. "יש פה סוגיות שחייבים לתת עליהן את הדעת", הוא אומר. "למדנו שאם מרימים פרויקט לאנשי צבא, צריך לדאוג מראש שהוא לא ישמש למסחר, ואפילו לא להשכרה. צריך להגדיר זאת כך שלא תהיה בכלל אופציה כזו. אני באתי לשכונת 'גבעת ברק' כדי להשתקע בה, ולא העליתי בדעתי שיש כאלה שרואים בזה רק ביזנס. לדעתי צריך לקבוע שמי שרוכש נכס בהטבה, לא יוכל למכור או להשכיר אותו עשרים שנה לפחות. מי שמפר את הכללים, צריך לחייב אותו להחזיר את ההטבה למדינה".

לדבריו, הבעיה בגבעת ברק החלה מהחלטתם של התושבים לפרק את העמותה בשל העלויות הכרוכות בה. מאז, אומר ברקו, אין מי שיאכוף את המדיניות שנקבעה: הצבא אינו אוכף החלטות לגבי השוטרים שהצטרפו לפרויקט, וככל הנראה הוא מאפשר די בקלות לאנשי הקבע למכור את הנכס גם לפני שעברו חמש שנים מרכישתו.

אתה כועס על אנשים כמו אלעזר שטרן?

"בסופו של דבר כל אחד צריך לחיות עם המצפון שלו. אני לא הייתי מוכר את הבית שלי למתווך, כשברור שהוא עצמו לא מתכוון לגור שם. צבי מנשקו, המתווך שלו מכר שטרן, לא גר בעיר. הרי ברור לכולם מי יהיה בעליו של הבית בנצרת-עילית בעוד חצי שנה".

מה תעשה אם תישאר היהודי היחיד ברחוב?

"זו דילמה לא פשוטה. אבל הבעיה היא לא אישית שלי, וגם לא של נצרת-עילית. זו הבעיה של מדינת ישראל".

"פרויקט 'נאות ברק' בנצרת-עילית הוקם על-ידי עמותת 'נאות ברק' בליווי מנהלת פרויקטי מגורים באכ"א, עבור משרתי קבע ואנשי כוחות הביטחון. במקביל, הוקם מיזם עבור אנשי משטרת ישראל, באמצעות עמותה נפרדת. בהתאם לחוזה עם העמותה, התחייב כל אחד מהמשתכנים שלא למכור את יחידת הדיור שלו במשך שמונה שנים (ולאחר מכן קוצר משך הזמן לחמש שנים). עם זאת, החוזה מאפשר למשתכן, בנסיבות מיוחדות, לקבל מראש מטה אכ"א אישור מיוחד למכירת יחידת הדיור.

"הקו המנחה הוא כי אישורי מכירה יינתנו רק במקרים חריגים, כאשר נסיבותיו האישיות של המשתכן יוצרות כורח של ממש למכירת יחידת הדיור, ובהינתן אסמכתאות מתאימות. בהתאם למדיניות זו, דנה רמ"ט אכ"א בבקשות מכירה של אנשי קבע, שהיו חברי עמותת 'נאות ברק'. מאחר שמדובר בעניינים שבצנעת הפרט, אין באפשרותנו להתייחס למקרים פרטניים שהועברו להחלטה כאמור. נציין כי ל-9 מתוך 39 בעלי דירות שהינם אנשי קבע, אושר על-ידי אכ"א למכור את יחידת הדיור שבבעלותם. כל אחד מהם החזיק ביחידת הדיור תקופה של כשש-שבע שנים (מבדיקת 'דיוקן' עולה כי הנתון הזה אינו נכון – י"א).

"משהותרה מכירת הדירות היא מתבצעת בהתאם לכוחות השוק ולחוקי המדינה. בנוסף, אין כל מניעה להשכרת יחידות הדיור. אשר לטענה כי רוכשי הדירות התחייבו בחוזה הרכישה למכור אך ורק לאנשי כוחות הביטחון - הטענה אינה נכונה. התחייבות מעין זו אינה מופיעה בחוזה. יתרה מזאת, בכל הבקשות אשר הועברו להחלטת אכ"א, לא נבדקה ואף לא נדונה שאלת הזהות של רוכש יחידת הדיור מאיש הקבע, מתוך הבנה שצה"ל, כגוף ציבורי, מסתייג מהגבלה כזו ואינו יכול לתת לה יד.

"במידה שגובשה מדיניות בדבר מכירת הדירות ליוצאי כוחות הביטחון בלבד, הדבר בוצע בידי עמותת 'נאות ברק', אשר הינה עמותה פרטית, לאחר שנותק הקשר בינה לבין מנהלת הפרויקט הצבאית. צה"ל, כאמור, אינו שותף למדיניות זו.

"יש לציין כי משרד הביטחון לא מימן את הפרויקט. מימון יחידות הדיור נעשה על-ידי המשתכנים, כאשר המדינה מעמידה קרקע בעלות מסובסדת לרשות הפרויקט".