סוגיית הגרעין האירני מרחפת מעל הזירה האסטרטגית המקומית כמעין איום-על. יהיו אשר יהיו האיומים המקומיים שלנו, יהיו כוונותיהם של ארגוני טרור אשר יהיו, יהיו אשר יהיו איומים דמוגרפים ותרבותיים, תמיד נמצא אי-שם מעלינו את ה-איום הגדול - הגרעין האירני.
האיום האולטימטיבי הזה מוביל לשני תהליכים - ראשית הוא יוצר 'קונצנזוס איומי'. החברה בישראל שסועה בוויכוחים פנימיים רבים, ויכוחים שחלקם נוגע לעצם ההכרה באיומים שונים - האם העוני הוא האיום המרכזי, או שמא הזזת עצמות באשקלון? האם פירוק המאחזים הוא הבעיה הדחופה, או דווקא הקמתם? כך או כך, קיומו של נשק גרעיני בידי אירן הוא איום מוסכם, האיום האירני הוא, אפוא, האיום של כ-ו-ל-ם.
שנית, האיום הזה מחדש בשיח הציבורי טענה חדשה, את ה'טענה האירנית'. מכיוון שמדובר באיום קיומי קונצנזואלי, הרי שאפשר להשתמש בו כטיעון מנצח בשיח הציבורי: מעתה, כל עמדה פוליטית מנסה לנכס לעצמה את האיום הזה, כל דיון ציבורי מגובה ב'טענה האירנית': הגרעין הוא סיבה לנסיגות, סיבה למלחמות, סיבה למסיבה - הכל לפי ההשקפה הפוליטית.
מבחינה רטורית מדובר כאן במעין תוסף תזונה, או סוג של סטרואיד פובליציסטי - קח עמדות שמאל או ימין בשאלות השעה הקונבנציונליות, ערבב אותם עם קורטוב אטום אירני, והרי לך טענות קריטיות וקיומיות - שוב אין מדובר בניהול כזה או אחר של הסכסוך המקומי, אלא בעצם קיומה של המדינה. ה'טענה האירנית' הופכת טענות פוליטיות נדושות לנוק-אאוט לא קונבנציונלי.
וחמור מכל, הטענה האירנית מגדירה גם את לוח הזמנים. להנפקת הפצצה הראשונה יש תאריך יעד, ותאריך זה הופך גם יעד לבעלי הפתרונות משמאל ומימין - כל תוכנית אסטרטגית לאזור דורשת את יישומה המיידי לפני שיהיה 'מאוחר מדי'. הלו"ז האירני מחייב פתרון עכשיו - '
שלום עכשיו' או 'משיח עכשיו', ובלבד שיהיה עכשיו.
אולם הפרסומים האחרונים על החידושים בתחום הנשק הבליסטי בארסנל החיזבאללה, מערערים במקצת על התוקף שברטוריקה האירנית.
הטילים הבליסטיים ארוכי טווח שהגיעו לאחרונה לידי הארגון מכניסים לטווח הסכנה את רוב המדינה אם לא כולה. טילים אלו שיכולים לשאת ראשי-נפץ בינוניים עשויים להוות איום לא פחות חמור מחברו האירני. אומנם הנזק המיידי של טיל אחד הוא זעום ביחס לביקוע האטומי, אולם הפגזה כוללת של ישראל במגוון טווחים וצפיפות ירי יכולה לגרום נזק קונבנציונלי גדול פי כמה. נוסיף לזה את הארסנל המקביל שנמצא (על-פי פרסומים זרים) בידי סוריה, והרי לנו איום קיומי חמור ביותר.
כאן המקום להזכיר כי אבידות הגרמנים מהפצצות השטיח הבריטיות בדרזדן והמבורג, היו חמורות פי כמה מאלו שספגו היפנים מ'ליטל בוי' גרעיני אחד.
גם מהבחינה הסטטיסטית האיום הסורו-חזבלוני חמור יותר מהאירני: טיל גרעיני אחד, אפשר להפיל במגוון אמצעים, ואף אם לא יפול יכול להיות שיחטיא וינחת בים, ואף אם לא ינחת בים, יתכן שיפול בשטח פתוח, ואף אם לא יפול בשטח עירוני, יכולה האוכלסיה להתגונן או לברוח, ואף אם לא תברח האוכלוסיה, מדובר באירוע אחד עם כמות נפגעים מוגבלת, דיינו.
אבל מטח טילים בליסטיים שימשך (כך, על-פי פרסומים זרים) מספר ימים או שבועות, אפילו יפילו עשרים או שלושים אחוז מהם, עדיין יגיעו רבים לשטח ישראל, אפילו יפלו חלקם לים, אפילו יפלו בשטחים פתוחים, אפילו יברחו האוכלוסיה או יתגוננו, דיינו ודיינו מהנפגעים והנזק שיגרם.
ההכרה בעובדות אלו יכולה להוציא את העוקץ המעשי שב 'טענה האירנית': בהרבה מובנים הגרעין כבר כאן, וההשלכות של פיתוח הפצצה בבושהאר לא יגרמו לשינוי מהותי בעניין. הזמן לא משחק לרעתנו היום יותר ממה ששיחק לנו בשישים השנים האחרונות (לפחות), והתנהלות מדינית נכונה יכולה לנצל את הזמן גם לטובה.
הטענה האירנית והלו"ז שלה לא צריכים לייצר פאניקה אסטרטגית או לעודד ניסיונות לפתור סכסוכי עומק ישנים בלהטוטים דיפלומטיים מבטיחים. נמשיך להתנהל תחת האיום הבליסטי הקיים כפי שאנו מתנהלים כבר שנים, נלמד להתגונן מפניו, נלמד להילחם בו ונעמוד על האינטרסים הלאומיים ארוכי-הטווח שלנו.
במידה רבה הסכנה שבגרעין האירני היא דווקא תחושת הלחץ שהוא יוצר, לחץ שעשוי להוביל לאיוולת מדינית. ויתורים חפוזים ואימוץ תוכניות תחת לחץ עשויים לגרום לנזק חמור לעין שיעור מזה של ביקוע אטומי במרכז תל אביב.
החיפזון מן השטן, כך נהוג לומר כאן, רק שלא יהיה לנו חיפזון מן האירן.
