מטרתו של משט הטרור ההומניטרי לעזה הייתה ליצור פרובוקציה: תחילה על-ידי ניפוח המדיה בדיווחים שונים על ההכנות, ההתארגנות ותלאות המסע; בהמשך על-ידי עימות אלים עם כוחות הביטחון הישראלים; ולבסוף במסע ההשמצות המוכר כל-כך מימי
עופרת יצוקה - בדבר 'פשעי המלחמה' הישראלים. נראה שעד כה, הלך להם לא רע.
כך או כך, ברור שהעניין ההומניטרי הוא לא העיקר: העברת ציוד ואספקה לרצועה היא דבר שבשגרה, ובמסגרתה זוכה ממשלת החמאס לתמיכה נדיבה מישראל - חשמל, מים, דלקים ואספקה, שלפי נתוני משרד החוץ הגיעה בשנת 2009 לכדי 738,000 טונות של מזון וציוד. אם כבר מתקיים משבר הומניטרי בעזה, הרי שהוא פרי המדיניות הממשלתית שם - שרחוקה מלהיות מדיניות רווחה.
המסר אותו מבקש המשט להעביר אינו אלא חלק ממערכה תעמולתית רחבה נגד ישראל שמטרתה להביך ולבזות את ישראל בזירה הבינלאומית על בסיס הפרה כביכול של זכויות אדם שונות. במסגרת מערכה זו ישראל מוקעת כמעט בכל תחום אפשרי - בעיתונות, באקדמיה, באמנות, בקולנוע - כל אלו מגויסים על-מנת לתייג את ישראל כמפרת זכויות האדם האולטימטיבית, ועד כדי הצבתה כאיום הגדול ביותר על שלום העולם כיום.
תגובתה של ישראל למתקפה כוללת זו עד כה היא מגננה חלושה. כנגד הסתערויות המחץ של משמיציה ומכפישיה מציבה ישראל מערך הסברה דליל, שיעילותו, אם בכלל היא כלפי פנים בלבד. אולם במלחמה כמו במלחמה מי שמבסס את מאמציו על מגננה בלבד, אף שעשוי הוא לשרוד זמן מה, לעולם לא ינצח.
וכמו בכל מלחמה, בכדי לנצח יש להעביר את הלחימה אל שטח האויב, לפגוע בו בנקודות תורפה, ולגרום לו לנזק. רק כך נפתחת האפשרות שיחדל ממעשי האיבה.
במלחמת תעמולה משמעות הדבר היא שיש לפעול בכל האמצעים הקיימים בכדי להוקיע, לגנות, לבזות ולהשפיל את האויב על בסיס זכויות אדם, באותן שיטות ממש.
על-פי דרך זו, על ישראל ואוהביה לעודד פעילויות שונות העוסקות בזכויות אדם במדינות ערב והאיסלאם: יוקמו ועדות מעקב, ארגוני מאבק, קבוצות מחקר ואקדמיה; ייכתבו דוחות וניירות עמדה, יצולמו תחקירים מצמררים ויוברחו פעילי חופש אל תוך מדינות הדיכוי; יארגנו אמנים ואינטלקטואלים לחרמות בינלאומיים בתחומם, יוגשו מחאות ותביעות לוועדת הזכויות של האו"ם, יכונסו עצרות מיוחדות לדיונים 'דחופים' בנושאים אלו; וגולת הכותרת, כמובן: משט מחאה וחופש.
משט זה יצא מחופי אירופה, כשעל סיפונו עשרות אנשי רוח ומצפון, במטרה לשבור את השתיקה סביב הפרת זכויות האדם במזרח התיכון. במסגרת משט זה יוכלו הספינות לעגון כמעט בכל נמל באזור, ולמצוא שם עוולות חמורות הרבה יותר מכל מה שאפשר להעלות על הדעת בישראל של האפרטהייד המדומה. במשט כזה אפשר יהיה לראות כמעט את כל סוגי האפליות - על-רקע דתי במצרים, על-רקע גזעני בלוב וסודן, על-רקע פוליטי בסוריה ועל-רקע מגדרי בכל מקום כמעט.
הצפה של התודעה הבינלאומית במידע אינסופי על מצב זכויות האדם האמיתי באזור, תגמד עד כדי גיחוך את הטענות כלפי ישראל. במצב כזה הפעילות הדיפלומטית נגד ישראל תצטרך לבקש לה אפיק אחר לפעול דרכו, שכן אפיק זכויות האדם המדומה יהיה חסום בפניה. התקפה דיפלומטית ישראלית יכולה להוביל את האויב למגננה ולמצוקה דיפלומטית, ומי יודע - אולי יפתחו גם שם משרדים ל'הסברה'.
