כאשר הלך לובה אליאב לעולמו, בשבוע שעבר, ספדו לו גדולי האומה ופשוטי עם כאחד. אפילו טוקבקיסטים מתלהמים בכל ימות השנה חלקו לו כבוד, תוך ציטוט כותרת שירו של נתן יונתן, "היכן ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא". אולם פרק אחד, מהותי, בביוגרפיה עתירת הרעיונות והמעשים של לובה נעדר מדברי רוב המספידים: היותו שותף בכיר לפריצת הדרך להידברות בין אנשי שלום ישראליים לבין נציגים רשמיים של אש"ף.
בדצמבר 1975 הכריזו כמאה וחמישים איש במועדון התיאטרון בתל אביב על הקמתה של "המועצה הישראלית לשלום ישראלי-פלסטיני". כיושב-ראש המועצה נבחר האלוף (מיל.) מתי פלד. לובה אליאב היה אחד מאלה שדחפו להקמת המועצה, ונבחר להיות חבר מזכירותה. על-פי הצעתו נבחר אליהו אלישר, מנכבדי היהדות הספרדית בישראל, להיות נשיא הכבוד של המועצה. בכך שיקף לובה את תובנתו כי יהדות המזרח, בישראל ובתפוצות, חייבת ליטול חלק פעיל במסע להתפייסות ההיסטורית בין ישראל לפלסטין.
הימים היו ימי ממשלת רבין הראשונה. רוב חברי הממשלה ההיא המשיכו את הקו הרעיוני וההסברתי של הממשלות שקדמו לה: התכחשות לעצם קיומו של העם הפלסטיני, והתנגדות גורפת להכרה ישראלית באש"ף. רוב שרי "העבודה" צידדו ב"אופציה הירדנית", אשר גרסה סיפוחם, לעת שלום(!), של נתחים ניכרים מן השטחים הפלסטינים למדינת ישראל, והעברת יתרתם לשליטה ירדנית. נוסחה מבוישת משהו, ביוזמת השרים אהרון יריב וויקטור שם-טוב, גרסה אפשרות היפותטית להידברות עם "גורמים פלסטיניים אשר יכירו במדינת ישראל", מבלי לקרוא לילד בשמו, ומכל מקום זכתה לתמיכה מועטה בלבד בקרב שרי הממשלה. קריאה ישירה ובלתי-מתחכמת להידברות בין ישראל ואש"ף, כפי שבאה לביטוי במנשר היסוד של המועצה לשלום ישראלי-פלסטיני, אשר לובה תרם תרומה מכרעת לניסוחו, הייתה בבחינת קול יוצא-דופן בשיח הציבורי הישראלי.
ראשי המועצה שיערו כי נכונו להם שנים לא מעטות של הכשרת לבבות הציבור בישראל לכורח ההידברות עם אש"ף ולפתרון שתי המדינות. אולם הדברים התרחשו אחרת: בעקבות הטבח שערכו, באביב 1976, הפלנגיסטים בלבנון, בחסות הצבא הסורי, בפלסטינים תושבי מחנה הפליטים תל אל-זעתר שבלבנון, פרסמה המועצה מודעת סולידריות עם "התנועה הלאומית הפלסטינית העצמאית" (מאפוטרופסות ערבית). לכשהובא תוכן המודעה לידיעת הנהגת אש"ף, היא הטילה על ד"ר עיסאם סרטאווי, שליחו למשימות מיוחדות של
יאסר ערפאת, ליזום פגישת היכרות עם משלחת מטעם המועצה. את משלחת המועצה לפגישה זו הרכיב היו"ר מתי פלד, ונכללו בה גם לובה אליאב, ד"ר יעקב ארנון, וכותב שורות אלו (לפגישות הבאות צורף
אורי אבנרי).
פגישת ההיכרות התקיימה בסמוך לפריס. במשך יומיים שוחחנו על העבר, ההווה, ובעיקר על העתיד. במהלך השיחות נוצרה דינמיקה של פירוק מוקשים, וחיפוש אחר נוסחאות גישור. כל אחד תרם את חלקו, אך אני הקטן צפיתי בהשתאות כיצד בונה לובה את ההידברות בסגנונו הישיר, במגע הקסם האנושי שלו, בהצעותיו הפרגמטיות ל"סלים של מחוות הדדיות". בין היתר סוכם כי בתום המפגש ייסעו לובה וסרטאווי יחדיו אל ראש הממשלה לשעבר של צרפת, פייר מנדס-פראנס, ואל ליאופולד סנגהור, נשיאה לשעבר של סנגאל, ויציגו לפניהם את חזונם המשותף להתפייסות היסטוריות בין שני העמים. לימים המשיך הצוות אליאב-סרטאווי לפקוד מנהיגי עולם ולגייס את תמיכתם בחזון. שניהם זכו במשותף בפרס הוקרה שהעניק להם ראש ממשלת אוסטריה ברונו קרייסקי.
רוב גיבורי הפרק ההוא כבר אינם אתנו: עיסאם סרטאווי נרצח בידי פנאט פלסטיני ב-1983. עם השנים הלכו לעולמם אליהו אלישר, מתי פלד, יעקב ארנון, ועכשיו גם לובה אליאב. אולם, על אף נתיב הדמים שנאלצו שני העמים לעבור מאז, הפך החזון של לובה וחבריו, ושל עמיתיהם מן הצד הפלסטיני, לנחלת רבים, שאימצו את רעיון "שתי מדינות לשני עמים" כאופציה המעשית היחידה לפתרון הסכסוך. כאשר הוענק פרס נובל לשלום לרבין, פרס וערפאת, בעקבות "
הסכם אוסלו", הוזמן לובה להיות נוכח באירוע, כהכרה בתרומה שלו ושל חבריו לתהליך עשיית השלום. פרק זה בפועלו של לובה, ראוי שייזכר בצרור מעשיו הטובים.
