בין המקובלים המעניינים ביותר בראשית הקבלה נמנה אברהם אבולעפיה, מייסדו של זרם קבלי שהוא כינה בשם קבלה נבואית. אבולעפיה, שהוחרם ונודה בחייו, הפך למוקד להתעניינות ספרותית ואינטלקטואלית בשנים האחרונות, והשפעתו ניכרת אף מחוץ לעולם היהודי.
בשנת 1240 (ה' אלפים לבריאת העולם לפי המניין היהודי) נולד אבולעפיה בעיר סרגוסה שבחבל נבארה בספרד. משפחתו עברה בשנת 1242 לטודלה, שם קיבל את חינוכו מפי אביו שמואל. זמן מה לאחר מותו של האב, בשנת 1258, החל אבולעפיה במסע שמטרתו למצוא את נהר סמבטיון. שנתיים מאוחר יותר, ב-1260, הוא הגיע, כנראה דרך יוון, לעכו. יש להניח כי מסעו היה קשור לשמועות על הגעתם של עשרת השבטים לאזור, שנפוצו בעקבות פלישת שבטי המונגולים לסוריה ולארץ ישראל.
לאחר הקרב בין המונגולים לבין צבא הממלוכים בעין ח'רוד ותבוסת המונגולים, הבין אבולעפיה כי אין מדובר בשבטים האבודים וחזר לאירופה. הוא השתקע לשנים אחדות בעיר קפואה שבאיטליה, שם למד את מורה נבוכים עם הפילוסוף ר' הילל מורונה. בסוף שנות הששים הגיע אבולעפיה לברצלונה, שם למד קבלה ובעיקר שורה של פירושים פילוסופיים, אשכנזיים וקבליים לספר יצירה, כמו גם יסודות הקבלה של הרמב"ן, שנלמדו רק בחוגים סגורים.
בשנת 1270 או 1271 התרחש אחד האירועים המשמעותיים בחייו של אבולעפיה. הוא זכה להתגלות, בה נצטווה לדבר עם האפיפיור, כפי שאמנם ינסה לעשות כעבור עשור. בשנתיים שלאחר מכן הוא נדד בין ערי קסטיליה ולימד את מורה נבוכים לפי דרכו הקבלית המיוחדת, המבוססת על צירופי אותיות. ב-1273 עזב אבולעפיה את ספרד וחזר ליוון, שם שהה במשך שש שנים, בהן המשיך ללמד את מורה נבוכים בערי האימפריה הביזנטית. בשנת 1279 זכה להתגלות נוספת, שבעקבותיה החל לכתוב ספרי נבואה שכללו התגלויות בעלות אופי משיחי. בשנה זו הוא גם חזר לאיטליה דרך העיר טראני, שהה גם בקפואה והמשיך ללמד את הרמב"ם.
בקיץ 1280 ניסה אבולעפיה בן הארבעים לממש את הציווי שנמסר לו בהתגלות ולפגוש את האפיפיור ניקולאוס השלישי. לצורך כך הוא עקב אחריו לארמון הקיץ שלו, ולמרות האזהרות כי ניסיונותיו יביאו עליו מיתה בשריפה, הצליח להיכנס לארמון, אלא שאז נודע כי האפיפיור מת במפתיע. בשנה שלאחר מכן הגיע אבולעפיה לעיר מסינה שבסיציליה, שם שהה במהלך מרבית העשור הבא. הוא קירב אליו כמה תלמידים אותם חנך בקבלתו המיוחדת והמשיך בתעמולה בעלת אופי משיחי, שכללה גם שיחות עם נוצרים. פעילות זו עוררה על אבולעפיה את זעמו של ר' שלמה בן אברהם אבן אדרת (הרשב"א), ובין השניים התפתח פולמוס שארך כמה שנים, במהלכן הרשב"א החרים ככל הנראה את אבולעפיה. הידיעה האחרונה על אבולעפיה קשורה לחיבור של אחד הספרים הגדולים בשנת 1291 ומאז נעלמו עקבותיו.
אבולעפיה ראה עצמו לא רק כמקובל מסוג מסוים, שקבלתו עולה על סוגי קבלה אחרים, אלא גם כנביא וכמשיח. ההתנגדות שעורר היא הסיבה לכך שחיבוריו הרבים נשארו בכתבי-יד וזכו לראות אור בדפוס רק בשנים האחרונות. קבלתו, כמו נבואתו ומשיחיותו, מכירה בעליונות ההתנסות על העיונים התיאולוגיים והפרשניים המופשטים המצויים בפילוסופיה היהודית ובזרמי קבלה האחרים. ייחודו בולט במרכזיות שהעניק לטכניקת צירופי האותיות - אותה למד בעיקר מחיבורים אשכנזיים - ששימשה אותו לצורך השגת החוויה המיסטית שכינה בשם נבואה. אבולעפיה מציע סינתזה בין האופי השכלי של הנבואה, על-פי דרכו של הרמב"ם ובין טכניקות אחרות, אולי "קלות" יותר, להגיע אל אותה החוויה, כגון צירופי אותיות, התבודדות בחדר מיוחד, שמירה על קצב מסוים של נשימות (בהשפעת היוגה ההודית), ושימוש בחלקי גוף שונים, כנראה בהשפעת מקור יווני-נוצרי.
בשל מרכזיות הלשון בתורתו ובכלל זה שמות האל, כינה אבולעפיה את קבלתו גם בשם "קבלת השמות". בטכניקה שפיתח, שאת פרטיה תיאר בשורה של חיבורים, הוא ראה נתיב לגאולה עצמית. תפקידו-שלו כמשיח בעולם, כך האמין, היה להורות לאחרים את הדרך למימוש הגאולה הרוחנית. אבולעפיה הציע פירוש רוחני קיצוני להרבה מהאידיאלים הדתיים ביהדות וביניהם למושגים 'נבואה', 'ארץ ישראל', 'המשיח' ואף 'יהדות', בהם ראה ביטוי לתהליכים פנימיים, הדומים למה שהפילוסופים הגדירו כפעולה שכלית. זו הייתה עבורו משמעותה האמיתית של הדת, הנבדלת לחלוטין מהאופן שבו העולם הרבני הבין את היהדות. בכתביו מתח לעתים ביקורת על רבנים המלמדים דת ממוסדת וחומרית או המאמינים במאגיה. לשיטתו, הטכניקה שלו נועדה לשמש מעין תחליף למצוות כדרך העליונה להגיע לאל ולעתים אף להוביל להתאחדות גמורה עם האל כשכל טהור. הייתה זו גישה רוחנית פתוחה וחריגה, שהביאה את אבולעפיה לידי התנגשות הן עם יהודים והן עם נוצרים. מקוריותו גרמה להדרתו בידי מקובלים רבים ובעיקר אלו שהלכו בעקבות הרשב"א. אולם חיבוריו נשתמרו ואף תורגמו ללטינית ונלמדו בתקופת הרנסנס האיטלקי בידי ג'יובאני פיקו דלה מירנדולה.
האופי הרוחני-אינדיבידואליסטי של קבלתו של אבולעפיה הביא להתעניינות גוברת בה בשנים האחרונות, הן בין מקובלים יהודים והן בקהלים רחבים יותר ואפילו כאלו המצויים מחוץ לעולם היהודי. אחדים מספריו של אבולעפיה תורגמו ונדפסו באנגלית ומשנתו השפיעה על משוררים רבים בשפות שונות ואף על הרומן של אומברטו אקו, "המטוטלת של פוקו".
