בדיחה עדתית מפורסמת מספרת על משפחה מרובת-ילדים המטיילת להנאתה כאשר אחד מילדיה המרובים נופל לשלולית בוץ. למראה בנו הספוג והמלוכלך שואל הבעל את אישתו: 'לנקות אותו, או שנעשה עוד אחד?'.
הדבר שהכי הורס בדיחות זה להסביר אותן. אבל הנה זה בא. מה שמצחיק פה זו ההתייחסות של הבעל להולדת ילדים. הולדת ילד כרוכה בקושי, מאמץ ומוכנות נפשית, ואילו הבעל מתייחס לזה כאל משהו פשוט יותר מלעשות אמבטיה. זה כל-כך רחוק מהתפיסה הרגילה, כל-כך הזוי עד שלא נותר אלא לצחוק.
זה היה יכול להישאר מצחיק אלמלא השימוש הנפוץ באותו היגיון בדיוק לנימוק מהלכים מדיניים: אפשר לוותר על נכסים אסטרטגיים, כי במידת הצורך נוכל להשיגם מחדש.
כך, אחד הנימוקים שהושמעו בעד
הסכם אוסלו הייתה העובדה שהוא הפיך: בכל שלב ושלב ניתן היה לבטל את ההסכמות כולן ולשוב לנקודת המוצא. "אחד ממאפייני המפתח של ההסכם", הסביר יוסי ביילין בזמנו, "הוא העובדה שהוא הפיך". כך ביקשו קברניטי אותו שלום להרגיע את התחזיות הפסימיות מימין - תמיד נוכל לבטל את כל העסק ולחזור למצב הנוכחי, אז מה אכפת לכם לנסות?
במידה ויתברר שערפאת הוא נוכל, ששטחי יו"ש יתמלאו מחבלים חמושים ומאורגנים ושערי הגדה הפכו לבסיסי טרור, לא תהיה שום בעיה לבטל הכל, לכבוש שוב ולסלק את אש"ף בשנית.
הנה לנו הבעל העדתי במיטבו: אם יתלכלך הילד, נוכל לעשות חדש.
ההיגיון-בדיחה הזה הופיע שוב בנימוקים לנסיגות מדרום לבנון ומרצועת עזה. שוב, דובר בצעד מדיני שהייתה בו מידה לא קטנה של הימור, שכן אם יתממשו תחזיות המתנגדים יהפכו אזורים אלו לבסיסי טרור שיכניסו אזרחים רבים לטווח הסכנה. ושוב נשלף הטיעון המנצח: במידה ונפסיד בהימור נוכל לפעול צבאית ביעילות לחסל את האיום ולשוב למצב הקודם. עכשיו זה כבר לא מצחיק. מתברר שרבים בקרבנו מתייחסים ברצינות רבה לבדיחות עדתיות.
הטענה הזו מככבת גם בנימוקים בעד שחרור המוני המחבלים תמורת החייל החטוף. אפילו אם יחזרו הטרוריסטים לעיסוקם המוצהר, כך טענו חלק, צה"ל החזק יוכל לעצור אותם שוב.
הכשל הבסיסי בטענות הללו ברור: נכון שניתן להשיב את המצב לקדמותו ולבטל את תוצאות ההימור השליליות, אולם יש כאן התעלמות בוטה מהמאמץ שיידרש לשם כך. בשביל ללדת ילד חדש אין צורך ביותר מתשעה חודשי הריון. בשביל לבטל את כישלונות אוסלו, היציאה מלבנון וההינתקות יש צורך בפעולות צבאיות שיסכנו חיילים ואזרחים רבים במוות. או, חלילה, בחטיפה.
על-פי אותו היגיון אפשר לטעון כי ניתן להחזיר את היהודים לגלות - כהמלצתה החמה של הלן תומאס, כתבת הבית הלבן - ובמקרה הגרוע, אם יתברר שטעינו - אם תהיה שוב שואה, למשל - נוכל להתחיל את הציונות מחדש. הרי הכל הפיך, לא?
אם נחזור שוב לילד המלוכלך, נגלה כשל נוסף: אין תחליף לאף ילד. שום ילד חדש לא יכול באמת להשיב את המצב לקדמותו. וכך בהקשר המדיני: הרעיון שאפשר להחזיר את הגלגל לאחור, ולבטל לחלוטין את תוצאות הכישלון הוא מופרך מיסודו. תהליך אוסלו, לדוגמא, הביא ליצירת דור שלם שגדל על ברכי 'מקצועות הליבה' של הרשות הפלשתינית: אנטישמיות ארסית, פאן-ערביות, ג'יהאד תוקפני, פלשתין השלמה ועוד. את חלקם ניתן להכיר באתר המצוין 'מבט לתקשורת פלשתינית'. את הרעיונות האלה, כפי שציין לא מזמן
עמוס עוז, לא ניתן לעקור במחי יד.
תפיסת ה'הכל הפיך', כמו תפיסת ה'סמוך' והישרא-בלוף המוכרים כל-כך, לא יכולים שלא להזכיר את חלם. אבל זו כבר בדיחה אחרת.
