ההורים של דוד הגיעו אלי מאוד מוטרדים. הם סיפרו לי שבנם בורח מבית-הספר, מפריע בשיעורים, המורה מותש ממנו והוא מרבה להתפרץ. ההורים היו מודאגים שבקצב הזה הוא יסומן בבית-הספר, ובתחושה של איבוד שליטה מול ילד שהוגדר על-ידם כ"ילד בעייתי".
במפגש שלי עם דוד גיליתי ילד מקסים ותקשורתי, עם יכולות גבוהות שלא הגיעו לכדי מימוש. דוד, כמו ילדים היפראקטיביים רבים, מייצג את תפיסת העולם שלי שהיפראקטיביות אינה קללה ולרוב אפילו גם ברכה.
ילדים היפראקטיביים הם ילדים יצירתיים, כריזמטיים ובעלי עוצמות יוצאות דופן. האנרגיה הבלתי נדלית שלהם, המהווה כרגע גורם מפריע בתוך מסגרת בית-הספר ובמשפחה, תהווה נכס יקר-ערך בעתיד, בעולם המבוגרים, אם רק נדע לנתב אותה נכון. למשל, היכולת שלהם לנוע בנחישות לעבר מטרות, מבלי להירתע מסיכונים תיתן להם יתרון גדול בעולם הקריירה והעסקים.
כדי שהילד יגדל להיות אדם מצליח שיממש את הפוטנציאל הזה, הוא צריך לעבור קודם כל את משוכת בית-הספר, שהיא "פחות מתאימה" לילדים מסוג זה. החיכוך הבלתי נמנע בין אופיים וצרכיהם של ילדים ובין דרישות המסגרת יוצר מספר בעיות. שלוש הבולטות שבהן:
- דימוי עצמי נמוך: הילד מרגיש כל הזמן "לא בסדר" ומסתובב עם תחושה מתמדת של כשלון. אינני יכולה להמעיט בחשיבות הנושא הזה, זאת מכיוון שילד שחש גורם מפריע ובלתי רצוי, יגדל להיות מבוגר בעל דימוי עצמי שסיכויי ההצלחה שלו בעולם נמוכים.
- תיוג: ילד שמתויג בשנים הראשונות שלו בבית-הספר כתלמיד בעייתי, יתקשה מאוד לצאת מהמשבצת הזו והדבר ישפיע על ההתנהלות שלו מול המערכת בשנים הבאות. לילדים במצב הזה יש נטייה להנציח את מצבם באמצעות התנהגות שלילית.
- קושי בלימודים: למרות שאין בעיית אינטליגנציה, ילדים היפראקטיביים נוטים להיות תלמידים חלשים, בגלל הקושי שלהם לעמוד בדרישות המסגרת, כגון: ישיבה על כיסא במהלך שיעור שלם, האזנה למורה, הימנעות מתגובות אימפולסיביות ועוד.
למרות העלייה במודעות בשנים האחרונות, מסגרת בית-הספר עדיין אינה יכולה להתאים עצמה בצורה מושלמת לצרכיהם של ילדים אלו. לכן, להורים תפקיד קריטי בתיווך בין הילד למערכת ובמתן כלים להסתגלות. הליווי שילד זקוק לו צריך להתממש במספר רבדים:
ניתוב אנרגיות למקורות חלופיים: במקום לדכא את האנרגיה הבלתי נדלית של הילד, רצוי לנתב אותה לאפיקים אחרים. לכן, עיסוק בפעילות ספורטיבית חשוב ביותר.
מתן כלים לתקשורת: חשוב ללמד את הילד איך לתקשר מול המערכת, המורה והחברים. למשל, במצבים של תסכול, ילד היפראקטיבי נוטה יותר להתפרצויות זעם. ניתן ללמד אותו לבטא את התסכול שלו באופן מילולי ולצמצם את מספר ההתפרצויות. בנוסף, ניתן להקנות לילד מיומנויות הקשבה ועל-ידי כך להקטין חיכוכים.
שיכלול יכולות התנהגותיות: ניתן להפחית את מידת האימפולסיביות ולשפר את היכולת לדחיית סיפוקים ובכך להקטין בצורה משמעותית את הקושי מול המערכת. באמצעות משובים חיוביים ניתן להגיע להישגים משמעותיים שמעצימים את הילד, בניגוד להענשה על התנהגות שלילית.
עבודה בתנועה ומגע: תנועה היא כלי ריפוי יעיל ביותר. ילדים היפראקטיביים זקוקים לתנועה יותר מאשר ילדים אחרים, על-מנת לווסת את רמת האנרגיה הגבוהה שלהם. עבודה במגע מקנה לילד הבנה מעמיקה של גבולות, מתוך למידה של גבולות הגוף. בנוסף, היא מעלה את הביטחון העצמי ומקנה שקט גופני ורגשי.
תמיכה רגשית: תמיכה רגשית ניתנת במטרה להעלות את הדימוי העצמי של הילד. במסגרת טיפולית היא נותנת לילד תחושת לגיטימציה וביטחון, על-ידי הכלה של הכעס והתסכול, מתן חוויה של הצלחה והדגשת נקודות החוזק. שילוב של תמיכה רגשית במסגרת הטיפולית והביתית הוא בעל השפעה מרחיקת לכת על הילד.
העבודה עם דוד והוריו הפכה אותו מילד "קשה", לילד שכיף להיות איתו. גם בבית-הספר וגם בבית חל שיפור התנהגותי גדול מאוד. דוד הפך לילד מקובל חברתית, לתלמיד סקרן וליד ימינה של המורה. הפידבקים החיוביים שדוד החל לקבל מהסביבה עודדו אותו להשתדל יותר והטיפול בקליניקה תמך פיזית ורגשית בכל התהליך.
עבורי כמטפלת, עבודה עם ילדים היפראקטיביים היא עבודה שיש בה הרבה שמחה. התפיסה שלי היא שניתן לקחת את הקושי המורכב של הילד ושל המשפחה ולהפוך אותה לחוויה של צמיחה והנאה. אני מאמינה, שלכל ילד ואדם מגיעה ההזדמנות להפוך את ההיפראקטיביות ליתרון. אלה הם האתגר והמחויבות שלנו כמטפלים וכהורים לתת להם את הכלים לעשות זאת.
