מלך הציפורים

מזמן לא בא כספר הזה לידי, ומאותו רגע שאחזתי בו, לא יכולתי להניחו לנפשו, עד שסיימתי לקוראו.

איני יודעת אם היה זה בשל שפתו הרעננה המיוחדת, שפה כביכול פשוטה וקליטה, מתובלת בפסוקים מן המקורות ומן הברית החדשה. שפה אותנטית בעלת עוצמה רגשית נוגעת בשירה בלתי מתיפייפת שמזמן לא פגשתי כמותה.

• "הלא תהום אני,
  בהביטי אל קרקעתי ראשי סחרחר.
  ימים רבים ביקשתי לדלות את האותיות
  ותוחלתי ממושכה וכשמשיתין והנה לא נותרה בהן נשמה
  וחלה לבי, ועלי רגז"
  
  (שם, עמ' 128)

עלי להתוודות כי לא אחת קשים לי לקריאה ספרי הפרוזה המייגעים בתיאוריהם הארוכים ולפעמים מיותרים, ספרים טרחנים שאין בהם לחלוחית של שירה, שנכנסת אל הלב ומרעידה את התודעה הארצית, שנוסקת כציפור מעלה אל השמימי והמלאכי.

ב"מלך הציפורים" מצאתי איכויות מסוג אלה. מדובר כאן בשתי נובלות, המתארות קורות חיים של ילד בשכונת עוני בירושלים של שנות ה-60' וה-70', קונקרטיים מאוד. קיום קשה ודיכאוני, של משפחה בה האב אלים ושיכור (יום אחד הגיע הביתה שיכור וזרק את הבן הצעיר יהושע לארץ עד שנשברו שתי רגליו, והילד שכב בגבס כשנה ולא היה יכול ללכת), והאם חולת רוח, שאינה מסוגלת לגדל את ילדיה. הילד שמעון גדל אצל משפחה אומנת, אך למעשה גם שם הוא אוכל במטבח בימי שישי, כשכל המשפחה אוכלת בסלון.

למרות העוני המנוול בוחר הסופר לא להיות קורבן של שברי האוטוביוגרפיה שלו, הוא בוחר בדמות של שמעון מאגוס הנאחזת בקסם המיסטי שיש לו יכולות להתרומם מעל המציאות הכאוטית ולברוא עולמות של יופי, שירה, אהבה, חמלה וקדושה.

הספר שזור רוח עצבות. ראשית בשל עליית המשפחה מעירק, שאינה מצליחה להתערות בחברה הישראלית וכל מהותה היא זרות אחת גדולה, שאין ממנה מוצא. בבית מתנגנת מוזיקה ערבית ושפה ערבית, המשמשת עדות לתלישות הדמויות הטרגיות.

בנוסף, הסופר עצמו, שזה לו ספרו הראשון והאחרון, חלה במחלה קשה ונפטר ממנה אחרי ייסורים של שנים רבות בשנת 2003 והוא רק בן 43 שנים. מוסף עיתון הארץ נתן לסופר במה ספרותית, שם התפרסמו סיפוריו בהמשכים ואף זכו להכרה ולפרסים.

ביסוד היצירה מונחת המטאפורה של מעוף הציפור. המציאות המייאשת אינה נכנעת למצבה, היא נוסקת לגבהים פילוסופיים, פיוטיים. בבחינת כולנו עופות השמים ובעלי כנפיים.