ע"פ 10228/07 פריד שחאדה נגד מדינת ישראל (24.3.2010)

בפסק דין זה נדחה ערעורם של שניים מבעלי אולם השמחות "ורסאי" שבירושלים, אשר רצפתו, ורצפת שלוש הקומות שמתחת לה, קרסו בשנת 2001 בעיצומה של חגיגת נישואין שנערכה באולם, באירוע שהסתיים במותם של 23 בני אדם ובפציעתם של עשרות. בית המשפט (השופטת א' פרוקצ'יה), עמד בהרחבה על יסודותיהן של העבירות שבהן הורשעו המערערים. נקבע, כי באולם השמחות התגלה ליקוי מבני שהיה גלוי לעין מספר שבועות לפני התרחשות האסון. המערערים צפו בפועל, וחייבים היו לצפות כענין נורמטיבי, את האפשרות ששקיעת הרצפה טומנת בחובה סכנה לבאי אולם השמחות. היה עליהם לנקוט אמצעי זהירות ההולמים את הסיכון, ומשלא עשו כן, מחדלם הוביל לתוצאות הטראגיות של התמוטטות רצפת האולם. בין היתר, נדחתה טענת המערערים לפיה ההכרעות השיפוטיות בעניינם מנוגדות לאלה שנקבעו במשפטם של המהנדסים שהיו מעורבים בבניית האולם. כן נדחו הערעורים לעניין העונשים שהוטלו על המערערים: נקבע, כי העונש שנגזר על המערערים - שלושים חודשי מאסר בפועל ומאסר על תנאי - אינו חמור, בהתחשב בכלל נסיבות הענין. (הרכב: פרוקצ'יה, ג'ובראן, אלון)

פסק הדין מתווה קוים לדמותו של הבריח התיכון בדיני ניירות הערך: עיקרון הגילוי הנאות. ככלל, תאגיד שניירות הערך שלו נסחרים על-ידי הציבור חייב בדיווח מקיף אודות ענייניו הפיננסיים. גילוי מידע מלא ומדויק הוא תנאי בלעדיו-אין ליצירת אמון בין המשקיע לבין שוק ההון, לפעילותו התקינה של השוק, ולהגשמת תפקיד המפתח של השוק בכלכלה המודרנית. הגילוי הנדרש על-פי דין כולל את כל המידע הנחוץ למשקיע הסביר לשם קבלת החלטותיו, ובכלל זה, החוק מחייב תאגיד במסירת הדוחות הכספיים של חברות הקשורות אליו, גם כשהן חברות פרטיות שלא מוטלת עליהן חובת דיווח עצמאית. המשיבים, חברת השקעות דיסקונט (להלן: דסק"ש) ונושאי משרה בה, מסרו במשך מספר שנים את דוחותיהן של שלוש חברות פרטיות הקשורות לדסק"ש לרשות ניירות ערך בלבד, ולא לבורסה ולרשם החברות, בניגוד לחובתם בדיווח לכל שלושת הגורמים. עקב כך נותר המידע הכלול בדוחות אלה סמוי מעיני הציבור, ובפני הציבור הוצבה תמונה מטעה אודות מצבה הפיננסי של דסק"ש. בבית משפט השלום הורשעו המשיבים בעבירות על חוק ניירות ערך, התשכ"ח-1968. ערעור שהגישו לבית המשפט המחוזי התקבל ברוב דעות. בית המשפט העליון (השופטת א' פרוקצ'יה), שב והרשיע את המשיבים בעבירות שיוחסו להם. נקבע, כי המשיבים הפרו במעשיהם את החובה לכלול בדוחות את כל הפרטים המהותיים לתאגיד המדווח. הדיווח המטעה נעשה תוך צפייה, ברמה הקרובה לוודאי, כי המשקיע הסביר יוטעה בגינו. במישור הענישה, הודגשה החשיבות הציבורית שבאכיפה קפדנית ומחמירה של חובת הגילוי בדיני ניירות הערך, והודגש כי הפרת חובה זו מחייבת ענישה מרתיעה. זאת, לצד שיקולים אחרים, כדוגמת הזמן הרב שחלף מאז ביצוע העבירות ועד להשלמתו של ההליך הפלילי. (הרכב: פרוקצ'יה, ג'ובראן, ד' חשין)

פסק דין מנחה בעניין חלוקת סמכויות הרשות המבצעת מול הרשות המחוקקת, על-רקע פרשנות חוק ביטוח בריאות ממלכתי. בית המשפט (השופטת מ' נאור) קבע כי סעיף 6 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי מחייב את אישור ועדת העבודה והרווחה של הכנסת להוספת תחום לסל שירותי הבריאות. משלא קוימה פרוצדורה זו, הורה בית המשפט על ביטול החלטת הממשלה בעניין טיפולי שיניים לילדים כבלתי חוקית. בפני בית המשפט הוצגו באופן יוצא-דופן שתי עמדות משפטיות סותרות, של הכנסת ושל הממשלה. נוכח זאת הדגישה השופטת נאור כי עמדתה אינה מבוססת על קביעה מקדמית לפיה ישנו מעמד ייחודי לכנסת בפרשנות החקיקה. (הרכב: נאור, מלצר, עמית)

פסק הדין ניתן על-רקע קשיים שנתעוררו בקליטת ילדים עולים מאתיופיה במסגרות חינוך דתיות בעיר פתח-תקווה. בית המשפט (השופטת א' פרוקצ'יה), קבע כי הזכות לחינוך והזכות לשוויון בחינוך מהוות זכויות חוקתיות בהשתלבותן בזכות לכבוד האדם ולכבוד הילד. בית המשפט הבהיר כי זכות ההורים להקנות לילדיהם חינוך ייחודי אינה מקהה מחובת מוסדות החינוך הייחודיים לכבד את עקרונות היסוד של השיטה, ובכללם חובת שוויון ואיסור הפליה בחינוך. במצבים קיצוניים, שבהם החלת השוויון בחינוך עשויה לגרור פגיעה אנושה בחינוך הייחודי, באופן שיירד לשורש הווייתו, עשויים להידרש איזון ופישור, תוך הגבלת היקף ההגנה הניתנת לכל אחד מן הערכים. בית המשפט פסק, כי על-פי הדין הקיים כיום נתונים בידי משרד החינוך והרשות המקומית כלים מספקים להתמודד עם תופעת ההפליה בחינוך: משרד החינוך מוסמך לבטל את רישיונו של מוסד הנוקט במדיניות מפלה בניגוד לדין ובניגוד לתנאי רישיונו; כן מוסמך משרד החינוך להוציא צו סגירה כנגד מוסד מפלה; בנוסף, משרד החינוך וכן הרשות המקומית מוסמכים להפחית, עד כדי שלילה מוחלטת, תקציבים המועברים למוסדות חינוך הנוקטים במדיניות מפלה. סמכויות אלה הן סמכויות שבשיקול דעת, אולם בנסיבות בהן כל האמצעים המתונים שהופעלו להסרת הפליה אסורה בחינוך לא הועילו, עשויה סמכותן של הרשויות לחייבן להפעיל סמכויות אלה. בית המשפט הדגיש כי הנסיבות העובדתיות שנפרשו בפניו מצביעות בבירור על הפרה עמוקה של הזכות לשוויון בחינוך, אשר אינה יכולה להתקיים במערכת חינוך מדינתית הבנויה על אדני שוויון הזדמנויות מלא לכל תלמיד. השופטים מלצר הצטרף לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה והדגיש כי על הרשויות לפתח הסדרי פיקוח על-מנת למנוע הפליה מלכתחילה ולגלותה מבעוד מועד. השופט רובינשטיין הצטרף אף הוא וציין כי הכל מחויבים לדבוק בערכיה החוקתיים הבסיסיים של המדינה, ולפעול כדרישת החוק, וכי על פיקוח הרשויות להיעשות בעוצמה רבה, הן על-מנת שכספי ציבור לא יגיעו למוסדות שבהם נקוטה הפליה, והן על-מנת להילחם בתופעה זו באופן אקטיבי. (הרכב: פרוקצ'יה, רובינשטיין, מלצר)

עתירה לביטול פסקי דינם של בתי הדין הרבניים שדנו בחלוקת רכוש בין בני זוג שהתגרשו. במרכז העתירה עמדה החלטתו של בית הדין הרבני האזורי לפיה חזקת השיתוף אינה חלה על דירת המגורים של בני הזוג, אשר נרכשה לאחר נישואיהם, ולכן היא שייכת למשיב בלבד ולעותרת אין כל זכות בה. כן סבר בית הדין כי יש להחיל את חזקת השיתוף בהתאם לתפיסות ולנורמות המשפטיות ששררו בתקופה בה נרכשה הדירה. פסק הדין אושר על-ידי בית הדין הרבני הגדול. השופטת ע' ארבל מצאה כי יש לקבל את העתירה ולהורות על חלוקת דירת המגורים באופן שווה בין בני הזוג. נקבע כי בית הדין הרבני לא יישם את הלכת השיתוף בהתאם להלכות הרבות של בית המשפט העליון אשר פיתחו אותה, במיוחד בנוגע להחלתה על דירת מגורים. השופטת ארבל קבעה כי לא הוכח בשום צורה כי הדירה נרכשה אך ורק ממקורותיו של המשיב ללא השתתפותה של העותרת, וכן דחתה את סברתו של בית הדין כי יש להחיל את חזקת השיתוף בהתאם לתפיסות החברתיות של אותה תקופה. (הרכב: ריבלין, ארבל, מלצר)