אחת הדילמות אשר מעסיקה שופטים ומלומדים רבים, אשר יושבים על המדוכה, היא הדילמה העוסקת בחלוקת המשאבים הכלכליים בני הזוג, לעת גירושין. השאלה אשר נשאלה לא אחת, היא איך לחלק את הרכוש? האם לחלק את הרכוש, אשר נצבר במשך שנות הנישואין בדיוק חצי בחצי, או ליזום חלוקה, אשר מיישמת שוויון מהותי בחלוקת המשאבים.
סעיף 5 לחוק יחסי ממון בין בני זוג תשל"ג 1973, החל על מי שנשאו מיום 1/1/74, קבע את המתווה העקרוני, על פיו מנחה המחוקק את בית המשפט לפעול. מתווה זה, קובע חלוקה של חצי בחצי לגבי נכסי בני הזוג, כדלקמן:
5א עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג (בחוק זה - פקיעת הנישואין) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט (1) נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין; (תיקון מס' 1) תש"ן-1990
(2) גימלה המשתלמת לאחד מבני הזוג על-ידי המוסד לביטוח לאומי, או גימלה או פיצוי שנפסקו או המגיעים על-פי חיקוק לאחד מבני-הזוג בשל נזק גוף, או מוות;
(3) נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששוויים לא יאוזן ביניהם.
ב) בפקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג יבואו, לעניין הזכות, לאיזון המשאבים, יורשיו במקומו.
תיקון מס' 4) תשס"ט-2008
ג) בסעיף זה, "כלל נכסי בני הזוג" - לרבות זכויות עתידיות לפנסיה, פיצויי פרישה, קרנות השתלמות, קופות תגמולים וחסכונות."
סעיף 8 לחוק יחסי ממון, נותן לבית המשפט סמכות מיוחדת, לפגוע בבסיס החלוקה של מחצה על מחצה, בנסיבות מסויימות :
סעיף 8 קובע כדלקמן:
8. ראה בית המשפט או בית הדין נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, רשאי הוא, לבקשת אחד מבני הזוג - אם לא נפסק בדבר יחסי הממון בפסק דין להתרת נישואין - לעשות אחת או יותר מאלה במסגרת איזון המשאבים:
(1) לקבוע נכסים נוספים על המפורטים בסעיף 5 ששוויים לא יאוזן בין בני הזוג;
(תיקון מס' 4) תשס"ט-2008
(2) לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה מחצה על מחצה, אלא לפי יחס אחר שיקבע בהתחשב, בין השאר, בנכסים עתידיים, לרבות בכושר ההשתכרות של כל אחד מבני הזוג;
(תיקון מס' 4) תשס"ט-2008
(3) לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה לפי שוויים במועד איזון המשאבים, אלא לפי שוויים במועד מוקדם יותר שיקבע;
)תיקון מס' 4) תשס"ט-2008
(4) לקבוע שאיזון המשאבים לא יתייחס לנכסים שהיו לבני הזוג במועד איזון המשאבים אלא לנכסים שהיו להם במועד מוקדם יותר שיקבע.
משמע, נסיבות מסויימות, רשאי בית המשפט, לשנות מן החלוקה של מחצה על מחצה, כדי להביא לחלוקה הוגנת יותר בין נכסי בני הזוג. החלוקה ההוגנת של נכסי בני הזוג, מושתתת על ערכים של שוויון, של צדק ושל מוסר.
ניקח לדוגמה, אישה אשר איפשרה לבעלה לנהל את עסקיו בחופשיות ובנוחיות, בעוד היא, גידלה את הילדים, טיפחה את הבית, בישלה עבורו, כיבסה וניקתה. הבעל צבר לעצמו נכס רווחי ביותר, בעוד האישה עשתה לביתה ולמשפחתה, אך מעצמה כאדם החסירה. עם היציאה מהנישואין, הבעל יוכל להמשיך ולהשתכר סכומים נכבדים מעסקיו, בעוד האישה, אשר לא עבדה במשך שנים רבות, תתקשה למצוא עבודה ולהתפרנס. במצב כזה, אם יחולק הרכוש מחצה על מחצה, ולא יילקח בחשבון כושר ההשתכרות הגבוה של הבעל וכושר ההשתכרות הנמוך של האישה, עלול להיווצר מצב, בו האישה לא תוכל לכלכל ולפרנס את עצמה, מה שלא סביר ולא הוגן, בנסיבות אלו.
ניקח מקרה נוסף לדוגמה. במקרה זה, האישה עובדת ומשתכרת סך של 22,000 שקלים נטו, בעוד הבעל משתכר 5000 שקלים נטו, אך מחזיק בפנסיה צבאית, ממנה הוא צריך על-פי דין להעביר לאישה חצי, לעת גירושין. העברה זו, תביא את שכרה הכולל של האישה לסך של 26,500 שקלים ואת שכרו של הבעל לעת גירושין לסך של 9,500 שקלים. מדובר בפער מאוד משמעותי בהשתכרות הצדדים, אשר על פניו נראה בלתי הוגן.
במקרים אלו, או במקרים דומים, נשאלת השאלה, האם זה מוסרי או צודק, כי לעת גירושין, יצא אחד מבני הזוג עם כושר השתכרות או עם שכר, גבוה בהרבה ממשנהו, רק בשל נסיבות החיים, אשר הובילו במקרה מסוים את האישה לעשות רק לביתה ולמשפחתה, או שהובילו את הבעל לצאת לפנסיה מוקדמת. כאן נכנס לתמונה המנגנון שמתייחס לשוויון מהותי.
מתן סיכוי שווה לכל אחד מבני הזוג
בתמ"ש 70030/98 ו 70031/98 א.ט נ' ל.ט, קבע כבוד השופט
שאול שוחט בפס"ד חשוב מאוד לעניין זה, את המתווה עליו יש לבסס את חלוקת הרכוש. כאן עסק כבוד השופט שוחט בחלוקת רכוש בין בני זוג, אשר חלה עליהם הלכת השיתוף בנכסים להבדיל מאיזון המשאבים, אשר נקבע בחוק יחסי ממון. וכך קבע כבוד השופט שוחט:
"בשני המישורים ההתפתחות היא פרי התפיסה שעליה עמדנו לעיל של "צדק חברתי, איזון ושוויון בין המינים". שאלה היא אם חלוקת הנכסים באופן שווה בזמן הפירוד אכן מצליחה ליצור שוויון אמיתי בין המינים מבחינת מתן סיכוי שווה בעתיד לכל אחד מבני-הזוג.
כל עוד החלוקה היא שווה בשווה יש בה משום תגמול על מאמצי העבר. שאלה היא אם לא מן הראוי להסתכל על העתיד ולחלק את הנכסים באופן שיספק לכל אחד מבני-הזוג סיכוי שווה בעתיד בבחינת "שוויון הזדמנויות". כל בן-זוג לפי מצבו, נחיתותו או יתרונו, סיכוייו וכיוצא בזה.
כך, למשל, חלוקה שווה בשווה של נכסי העתודה הכלכלית בין בני-זוג שאחד מהם בעל קריירה מצליחה וחופשי להמשיך ולפתח אותה והאחר חסר השכלה ומחוסר עבודה, אינה חלוקה שוויונית מבחינת שוויון ההזדמנויות של כל אחד מבני-הזוג "לעמוד על הרגליים" אחרי הפירוד. בוודאי ניתן לומר זאת על בני-זוג שאחד מהם נכה הזקוק לטיפולים רפואיים והאחר בריא בנפשו וחזק בגופו. הסיכוי של הבריא והחזק לשרוד ולהתפתח גבוה לאין ערוך מזה של החלש ורפה השכל או החולה. ומה על האישה שנשארת עם הילדים וסיכוייה לפתח קריירה משלה פחותים מאלה של בעלה?
ומה על האישה שהקדישה עצמה לביתה בעוד בעלה מפתח את "ההון האנושי" שלו? בכך פגעה היא בכושר ההשתכרות שלה לא רק להווה אלא גם לעתיד וגרמה לירידת ההון האנושי העצמי שלה. האם גם אז די בחלוקה שווה בשווה? שיטה משפטית המחלקת את הרכוש שווה בשווה בלי שתיתן את המשקל הנכון למצבו של בן-הזוג, לרבות נחיתותו האישית, כולל נטלים אישיים המוטלים על כתפיו לאחר הפירוד, אינה מביאה לשוויון בתוצאות.
הפתרון לשאלה זו יכול לבוא בשינוי הקונספציה. לא עוד חלוקה שווה בשווה אלא חלוקה שוויונית של נכסי העתודה הכלכלית של בני-הזוג במטרה להקנות לכל אחד מהם סיכוי שווה בעתיד.
השוויון ייעשה לא בחלוקה שווה של הנכסים, אלא חלוקת הנכסים תיעשה באופן שיקנה שוויון הזדמנויות לכל אחד מבני-הזוג לבנות את עתידו.
את השינוי הממשמש ובא בשאלת היישום של החלוקה השוויונית ניתן לחוש בבתי-המשפט בניו-זילנד ובאוסטרליה. המשפטנית קרוליין ברידג' מניו-זילנד מדגישה בספרה Family Law Policy In New Zealand את הצורך בשינוי הגישה ומצרה על כך שהשינוי לא בא לידי ביטוי בחקיקה הניו-זילנדית: The Matrimonial Property Act 1976. לדבריה:
"המטרה של כלל החלוקה השווה היא לא לתת תגמול על מאמצי העבר על בסיס ההנחה שהתקיים שוויון במהלך הנישואין. הנישואין הסתיימו. חייבים להסתכל על פני העתיד, המטרה האמיתית של החלוקה השווה הינה לספק לבני הזוג סיכוי שווה בעתיד, להשיג תוצאה המתקרבת ככל שניתן לתוצאה שוויונית".
