|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
ההיסטוריונים הפרופסורים דניאל בלטמן ויוסף גורני התווכחו (מעל דפי "הארץ") אם יש מקום להשוואה בין ישראל דהיום לגרמניה של 1932. בדיקה פשוטה ביותר תעלה כי כמו היום בישראל, גם לגרמניה ב-1932 היו מניעים ודחפים הצצים בשעות משבר קיומיות
|
|
אולי נחזה בשיא צמיחת הפשיזם הכחול-לבן, ממש כמו בימים חשוכים...
|
|
|
|
|
ההיסטוריון פרופסור דניאל בלטמן כתב מאמר בשם "1932 כבר כאן" (" הארץ" 26.12.10), ובו ערך השוואה בין ישראל דהיום לגרמניה בשנת 1932. ענה לו ההיסטוריון פרופסור יוסף גורני במכתב למערכת "1932 אינה כאן" ("הארץ" 31.12.10), ובו ניסה להפריך את ההשוואה. אני מבקש להכניס את ראשי לוויכוח בין האריות. ככלל, השוואות היסטוריות הן בעייתיות. ידועה גם האימרה: "דבר אחד ניתן ללמוד מן ההיסטוריה - שלא ניתן ללמוד ממנה דבר". לפיכך, קל לומר כי אין גם טעם בהשוואות היסטוריות. ובכל זאת, היסטוריונים מעורבים "חוטאים" בהשוואות כאלה - או מנסים להפריכן - כפי שקרה בוויכוח שבו פתחתי. תרומה מכרעת לנטייה להשוות אירועים היסטוריים ולהפקת לקחים מן העבר תורם המושג "זיכרון קולקטיבי", ו"הזיכרון הקולקטיבי" משמש בסיס לוויכוח בין שני החוקרים. ויכוח כזה מתבקש גם משום ששאלות השעה הבוערות תובעות התייחסות מיידית, בראש ובראשונה מהיסטוריונים חברתיים היודעים דבר או שניים על דפוסי התנהגות החוזרים ונשנים בהיסטוריה (וראו, למשל, בספרה של ברברה טוכמן "מצעד האיוולת"). ואומנם, ההיסטוריונים בלטמן וגורני מנסים לבסס או להפריך הקבלה בין שתי תקופות. פרופסור גורני מנסה לשלול את ההשוואה בין גרמניה 1932 לבין ישראל 2010, באמצעות טיעונים חלשים, לדעתי. טענתו המרכזית היא כי אין מה להשוות, מפני שמדובר בשתי סיטואציות שונות ובשני עמים שונים ("ואיך אתה מעז להשוות?" - על-פי נוסחת ההצטדקות הנפוצה, המחסלת באיבה כל דיון רציני). בדיקה פשוטה ביותר תעלה כי כמו היום בישראל, גם לגרמניה ב-1932 היו מניעים ודחפים הצצים בשעות משבר קיומיות: גרמניה התעסקה אז בזהותה הלאומית המרוסקת, ובתוהו ובוהו החברתי; היא הייתה מוטרדת מן הזרים והשונים לסוגיהם (יהודים, צוענים, קומוניסטים, אמנים, אינטלקטואלים); היו בה הלכי רוח מתגוננים בעקבות תוצאות מלחמת העולם הראשונה, הסכם ורסאי והמשבר הכלכלי; וגדול במיוחד היה חששה (המוצדק או לא) מפני האיום החיצוני - הקומוניסטי - מן המזרח. אך במקום להתמודד עם סכנת ההתרסקות הזו, ברחה גרמניה מן האחריות לחיקה החם של הפטריוטיות הוולגרית והרצחנית. האזהרה שמזהיר אותנו פרופסור דניאל בלטמן מפני הבאות, יש לה על מה להסתמך: גלי הגזענות, הנטיות הבדלניות, הלכי הרוח המתגוננים, המיסטיקה הלאומנית, החרדה הקיומית (מוצדקת או לא), הגעגועים למנהיג חזק - כל אלה ביחד מהווים קרקע נוחה לצמיחת פשיזם כחול-לבן. מה גם שהמנטרה הסוגסטיבית "אצלנו זה לא יכול לקרות" - התפוגגה מזמן. |
| תאריך:
|
17/01/2011
|
|
|
עודכן:
|
17/01/2011
|
|
מנשה בן-מאיר
|
|
|
|
|
|
כותרת התגובה
|
שם הכותב
|
שעה תאריך
|
|
|
|
1
|
|
יונה סוקולובסקי
|
17/01/11 14:18
|
|
|
|
|
|
מנשה ב.
|
20/01/11 00:12
|
|
|
|
2
|
|
ע.ג6
|
17/01/11 15:02
|
|
|
|
|
|
מנשה ב.
|
20/01/11 00:18
|
|
|
|
3
|
|
עמי ת"א
|
17/01/11 15:15
|
|
|
|
|
|
אבי גיא
|
19/01/11 09:35
|
|
|
|
|
|
מנשה ב.
|
20/01/11 00:24
|
|
|
|
4
|
|
ע. הנביא
|
17/01/11 17:13
|
|
|
|
|
|
מנשה ב.
|
20/01/11 00:29
|
|
|
|
5
|
|
מוכר אתרוגים
|
17/01/11 19:58
|
|
|
|
|
|
מנשה ב.
|
20/01/11 00:34
|
|
|
|
6
|
|
דמר94
|
18/01/11 03:15
|
|
|
|
7
|
|
לקחיהו הסטוריוני
|
18/01/11 11:50
|
|
|
|
8
|
|
סתם אחד
|
18/01/11 21:38
|
|
|
|
9
|
|
גרמניה 1932
|
18/01/11 22:31
|
|
|
|
10
|
|
חובבי שואה
|
18/01/11 22:45
|
|
|
|
11
|
|
חגי
|
18/01/11 23:41
|
|
|
|
12
|
|
בתיה
|
18/01/11 23:47
|
|
|
|
13
|
|
אלטע קאקער
|
18/01/11 23:59
|
|
|
|
14
|
|
עופר שיפמן
|
19/01/11 00:19
|
|
|
|
15
|
|
אוהד לרנר
|
19/01/11 02:52
|
|
|
|
16
|
|
קורןנאוה טבריה
|
19/01/11 06:36
|
|
|
|
17
|
|
מוציקו
|
19/01/11 08:12
|
|
|
|
18
|
|
דין על הכחשת שואה
|
19/01/11 09:26
|
|
|
|
19
|
|
משה ג.
|
19/01/11 09:40
|
|
אנחנו הפגנו - וטוב שהפגנו; אמרנו דברים כדרבנות - וטוב שאמרנו; השמענו מחאות על עריצות הרוב - וטוב שהשמענו; מקדימה ועד חד"ש (למעט "העבודה"...) התייצבנו למפגן מרשים בעד הדמוקרטיה - וזה היה מרשים ומעודד; אנחנו כותבים וחושפים את ערוות חסרי החוליות - וטוב שאנחנו חושפים.
|
|
|
|
|
אין ספק כי חוק המכר (דירות) 1973, מהווה התקדמות בהגנה על זכויותיו של ציבור רוכשי הדירות, ומוסיף לדיירים זכויות שלא היו קיימות או שלא היו ברורות דיין בחוקים אחרים. בטעות, יש משפטנים הסבורים כי החוק מקנה זכות כלשהי גם לקבלן/ליזם, דבר שאינו נכון, וכבר הובהר היטב בספרו החשוב של המלומד אייל זמיר - חוק המכר דירות, בהוצאת האוניברסיטה העברית הפקולטה למשפטים תשס"ב, והוכרע בהלכת בר שירה:
|
|
|
|
|
כשהייתי אדם צעיר, הצטרפתי לדוד בן-גוריון ולחבריו בהנהגה שפרשו ממפא"י ההיסטורית והקימו את מפלגת רפ"י על בסיס האמונה בעיקרון הממלכתיות.
|
|
|
|
|
נער רך הייתי כשעליתי לראשונה בחיי לירושלים. זה היה בטיול כיתתי, מסע של שני לילות ושלושה ימים, אל ביתה מכניס האורחים של סבתא מזל. הבית בצל האיקליפטוס, בשכונת בקעה הישנה, שליד תחנת הרכבת. סבתא מזל מוצרי-מני הייתה אימו של מפקד השיירות מהפלמ"ח, מכבי מוצרי-מני, שנפל בקרבות פריצת הדרך אל העיר הנצורה. בנו של מכבי, עודד מכבי, היה חברנו לכיתה. גם הוא כאביו לא זכה להאריך ימים. הוא נפטר בבית החולים שזה אך נפתח אז, "הדסה" עין כרם, במחלקה האונקולוגית שבקומה החמישית. כל החיים היו מונחים עדיין לפניו, הוא היה רק בן עשרים ושש במותו.
|
|
|
|
|
בחודש שעבר, לאחר כשלושים שנה ומכירה של עשרות מיליוני מכשירים, הודיעה חברת "סוני" על הפסקת ייצורו של ה"ווקמן". נגן הקלטות המהפכני בשעתו של החברה, מפנה את מקומו בזירת הניידים לטובת כל אותם גאדג'טים ונגני mp3 מתוחכמים (שככל הנראה, ישרדו פחות ממנו). אך מקומו בהיסטוריה חקוק כמי שחולל את אחד השינויים הבולטים בתרבות ההאזנה של ההמון: הוצאתה של המוזיקה מן הבית אל החוץ, אל הדרכים, אל הנסיעות. הווקמן איפשר למשתמשים בו לשאת את המוזיקה שלהם אל מחוץ לבית, ולהאזין לה באופן אישי באמצעות זוג אוזניות קטן ופשוט.
|
|
|
|
|
