האיש שבקיר

בתוך הקיר עומד אדם,
בדד בדד עומד הוא שם,
מי מכיר את האיש שבקיר.
האיש עומד בקיר מזמן,
אינו יכול לצאת מכאן,
מי מכיר את האיש שבקיר,
האיש קטן הקיר ענק,
האיש חלש הקיר חזק,
מי מכיר את האיש שבקיר,
האיש לוחש בקול שקט,
אני רוצה לצאת לצאת,
מי מכיר את האיש שבקיר.
קולו גווע קולו נדם,
האשאר שם לעולם,
מי מכיר את האיש שבקיר

("האיש שבקיר" מאת יהודה פרדיס)

ראש הממשלה פוחד מהצל של עצמו, מהצל של ליברמן, מהצל של האישה שאיתו, מאביו, ממיקומו בהיסטוריה. ובין פחד לפחד הוא דוהר בעיניים עצומות לפי פחת, וגורר איתו עם שלם.

בדידותה של ישראל מגשימה את חלום העוועים של היהדות הלאומנית: "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". חישבו לרגע מה חושבים על ישראל 2011 מרבית העמים, מרבית המנהיגים, מרבית אנשי הרוח. צמרמורת. מול מרחב ערבי מתעורר, מול שיח מיעוטים, מול שיח זכויות אדם - אין לישראל הימנית מה להציע, חוץ מכניסה לבונקר וצפייה לנס משמיים. קיימת מנטרה שהיא מפלטם האחרון של נבלים ברשות התורה: "אנטישמיות עליך ישראל". גם יעקב עמידרור הטיח ש"הארץ" נהג כלפיו באנטישמיות... איזו זילות של המושג הקשה! ובידיו רוצה ראש הממשלה להפקיד את המועצה לביטחון לאומי...

פחדיו המשתקים של נתניהו מחלצים ממנו תגובות מגוחכות, אוטומטיות. תגובה אוטומטית ראשונה פלט בעקבות נאומו של ברק אובמה בקהיר, בנאום "בר-אילן" המאולץ שבו פרש את "חזונו המדיני", ובמרכזו הסכמה "עקרונית" להקמת מדינה פלסטינית, המותנית בהכרה של הפלסטינים בישראל כמדינת העם היהודי: "...האתגר השלישי, הכל-כך חשוב, שעומד בפנינו היום, הוא קידום השלום. גם על כך שוחחתי עם הנשיא אובמה, ואני תומך מאוד ברעיון לשלום האזורי שהוא מוביל... לצורך זה נפגשתי קודם עם מובארק במצרים ועם המלך עבדאללה בירדן, כדי להסתייע במנהיגים אלה במאמץ להרחיב את מעגל השלום סביבנו. אני פונה מכאן למנהיגי מדינות ערב ואומר: בואו ניפגש. בואו נדבר שלום. בואו נעשה שלום. אני מוכן להיפגש עימכם בכל עת. אני מוכן לבוא לדמשק, לריאד, לביירות - לכל מקום...". כמה שקרים אפשר להכניס בתוך פיסקה אחת? איזה "אתגר"? איזה "מעגל שלום"? והוסיף נתניהו להגג אוטומטית: "...אם רק ירצו שכנינו להיענות לקריאתנו - גם השלום יהיה בהישג ידנו. אני קורא למנהיגי העולם הערבי והפלסטינים: הבה נמשיך יחד בדרכם של מנחם בגין ואנואר סאדאת, של יצחק רבין והמלך חוסיין. הבה נממש את חזון ישעיהו הנביא, שקרא בירושלים לפני 2,700 שנה: 'לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה'". נתניהו פוסע בדרכו של בגין? ממשיך בדרכו של יצחק רבין? אחרי שהתיר את דמו? הוא יממש את חזון ישעיהו הנביא? - ומה נותר מנאום בר-אילן? משקע מר ומביך...

לאחרונה התייחס נתניהו למהומות בעולם הערבי: "אנחנו חיים באזור בלתי יציב. בשעה זו מה שנדרש היא מנהיגות מפוקחת, נחושה ואחראית". ואתה תוהה על מי הוא מדבר. ולגבי הפרסום שסנאטור קרי מתווך בין ישראל לסוריה: "זה לא חדש. קרי מנסה לתווך חודשים ארוכים... אם סוריה תהיה רצינית לגבי השלום, היא תמצא אצלנו שותף נאמן". נתניהו כשותף נאמן למדינה ערבית כלשהי? ספרו לי.

בנאומו בכנסת נתניהו "רמז" על הסדר-ביניים שבו תשמור ישראל בידיה את בקעת הירדן, ותדחה לעתיד את תביעתה להכרה פלסטינית ב"מדינת העם היהודי". עוד זיגזג אוטומטי, אופורטוניסטי, אמירות נבובות ללא שום סדר-יום עקבי, אמין ומחייב.

ולקינוח משעשע נזכיר את נזיפתו של נתניהו בשרי הליכוד: "הממשלה כל הזמן עושה ועושה, ומעוותים את המציאות. אנחנו לא מקבלים את הקרדיט. אתם צריכים לעלות לשידור ולהסביר את כל מה שאנחנו עושים..." (והפרוטוקול המלא - פרודיה על "ארץ נהדרת"...).

זוהי דמותו של ראש ממשלה בישראל, בימים סוערים של בדידות פוליטית, של ליברמניזם, של סלידה עולמית, של מבוכה ומבולקה חברתית.

בסיעת ה"ליכוד" אמר נתניהו השבוע: "אנחנו במציאות בינלאומית מאוד קשה, לא אכנס עם הראש בקיר" - אין צורך. הראש כבר שם. נתניהו הוא "האיש שבקיר".