המועמד לתפקיד

דרגת האלוף נענדה לו ב-1992, אחרי שהספיק לקבל תואר שני מאוניברסיטת סטנפורד בחקר ביצועים ולהפוך לאחד הגנרלים המשכילים במסדרונות המטכ"ל. אגב, פעם הוא אמר לעיתונאי שכאשר הוא מסתובב שם, הוא מרגיש כמו במכון הזואולוגי שבו עובדת אשתו – התבטאות שמזכירה את נאום הנעליים הגבוהות והנחשים של בוגי, שנים רבות אחר כך.

רבין ופרס שלחו אותו לשאת ולתת עם נציגי אש"ף על הפרטים הקטנים של הסכם אוסלו. בהתחלה אוסלו א', אחר-כך אוסלו ב'. אני שואל אותו אם היה ממש בסיפורים על אווירה אינטימית מדי בין המשלחת הצבאית שלנו לבכירי אש"ף. השמועות דיברו על משא-ומתן שהתנהל לפעמים בביגוד גוף תחתון. "זה לא לגמרי בלתי נכון", נאנח דיין, "וכבר אז הייתה לי על זה ביקורת. אני לא הסתחבקתי עם אף אחד. תמיד טענתי שלכימיה טובה אין השפעה אמיתית על משאים ומתנים. הנה, לאורי סביר הייתה כימיה טובה עם אבו-עלא, אז מה יצא לו מזה? מצד שני, לרבין לא הייתה שום כימיה עם ערפאת, והם בכל זאת חתמו על הסכם".

בין השאר, היה דיין ממונה על שרטוט מפת האינטרסים הביטחוניים של ישראל ביו"ש. כשהציג את המפה לרבין, הקפיד להשאיר את היישובים היהודיים בתוך כתמים ניטרליים בצבע לבן. "רבין שאל אותי מה זה הצבע הלבן. אמרתי לו, פה זה השטחים שהדרג המדיני צריך להחליט, כי הם לא אסטרטגיים מבחינה ביטחונית, הם אסטרטגיים מבחינה לאומית. רבין אמר לי שהוא מקבל מה שאני אומר, אך ביקש שבכל זאת אגיש הצעה מה לעשות עם הכתמים הלבנים. אמרתי 'לא'. הוא שאל למה לא, ואני השבתי, 'אתה יודע בדיוק למה לא'. אז רבין האדים ככה, ואמר 'כן, אני יודע'".

דיין, אם להכניס פירוש רש"י לדיאלוג הזה, סירב לאפשר לרבין להסתתר מאחורי הגב של הצבא בסוגיה כה רגישה. הוא לא הסכים שהממשלה תשתמש בו כדי לתרץ עקירת יישובים והסתלקות ממקומות קדושים. כעבור שנתיים וחצי, כשהיה כבר אלוף פיקוד מרכז, התפלמס עם ראש ממשלה אחר על-רקע דומה. הימים היו ימי בחירות, בין רצח רבין לבין המהפך של 96'. שמעון פרס השתוקק להשלים את הנסיגה מחברון עוד לפני הבחירות, ודיין כמעט סירב פקודה.

"אמרתי לפרס שאמנם זכותו להחליט על דבר כזה, אבל בתור אלוף פיקוד שאמור לייצג גם את ההתיישבות הישראלית, חובתי לומר לו שהמתיישבים יראו בזה מחטף של ראש ממשלה שלא נבחר לתפקידו בדרך טבעית. ההתמרמרות שלהם תהיה גדולה, ככה אמרתי אז, ואני אזדהה איתה. אם תקבל מנדט בבחירות, תיסוג, לא עכשיו. בסוף פרס באמת דחה את הנסיגה עד אחרי הבחירות, כי אי-אפשר ללכת למהלך כה דרמטי כשיש אלוף פיקוד דעתן שמתנגד".

המתנחלים, שלא ידעו על העימות בין דיין לפרס, שמחו על השעיית הנסיגה והעלו לשלטון את נתניהו, קבלן הביצוע של הנסיגה מחברון. דיין זוכר שבימי נתניהו הוא חתם על רוב תוכניות המתאר של היישובים ביו"ש. הן העניקו תשתית חוקית לבנייה אשר מתבצעת שם עד עצם ימינו בקצב עולה ויורד. "רק לפני כמה ימים דיברתי עם היועץ של ביבי לענייני התיישבות, והוא אמר לי שעל סמך הצו הישן שלי, יכולנו לתת עכשיו היתרי בנייה בכל מיני מקומות".

כאלוף פיקוד, ניהל דיין את סבב הקרבות הראשון בקבר יוסף ב-1996 ("טסתי במסוק של איציק מרדכי לשכם והגשתי לג'יבריל רג'וב אולטימטום של 15 דקות לעשות שם שקט"). הוא גם פתח בהכשרה נפשית ומבצעית של צה"ל לקראת עימות כולל עם הפלשתינים ("עד אז התפיסה הייתה שמלחמה תיתכן רק בגבול, לא בפנים הארץ"). אחר-כך נדד ללשכת סגן הרמטכ"ל, ובקיץ 2000 התמנה לראש המועצה לביטחון לאומי. במשך שנתיים עבד מול שני ראשי ממשלות, ברק ושרון.

מה אתה חושב על התפקוד של ברק כשר ביטחון היום?

"אני לא רוצה להיכנס לזה יותר מדי. יש לי ביקורת חריפה מאוד, אבל אני לא אוהב את השיטה שבה כולם בועטים במישהו ששרוע על המדרכה. הטענות שלי כלפיו הן בעיקר במה שנוגע לדברים ביו"ש – בנייה, פיתוח וכו' – וגם לגבי אירן. יש לי הרגשה שברק ונתניהו היו יותר ניציים ונחושים בנושא האירני בתחילת הדרך מאשר היום".

איך היה לעבוד עם שרון?

"היחסים בינינו היו בעייתיים מאוד. הייתי חלוק על ההתנהלות הביטחונית לאומית שלו, אם כי רוב המתיחויות היו על-רקע של שחיתות".

שחיתות?

"בטח. היו אפילו דברים שהתנקזו ישירות אליי. למשל, פעם התבקשתי להכין דוח שיסביר כיצד אפשר להגן מבחינה ביטחונית על ספינת הימורים שתעגון מחוץ למים הטריטוריאליים של אילת. אחר-כך התברר לי שהספינה הייתה קשורה למרטין שלאף. אמרתי שאני מוכן להכין דוחות אבטחה לאסדות גז, לא לספינות הימורים".

ומה הייתה התגובה לסירוב?

"אני כבר לא זוכר את כל הפרטים, אבל פעם הייתה לי שיחה עם עמרי, שניסה להסביר לי שאני לא מבין את המשפחה או משהו כזה. אמרתי לו שאין זה מתפקידי להבין את משפחת שרון, ושאני גם לא מבין בתור מה הוא בכלל פונה אליי".

ב-2002 עזב בטריקה את המועצה לביטחון לאומי, ומיד נסע לבקו"ם, ויתר על שנת חופשה בתשלום והשתחרר מצה"ל. זו הייתה דרכו, היקרה משהו, ליהנות מחופש פעולה ודיבור. מאז הוא חי מהפנסיה שלו ומהמשכורת של אשתו, אבל לא מפסיק לעבוד. ב-2006 רץ ברשימה עצמאית כושלת לבחירות, אחר-כך כונן את כנס שדרות לחברה ובהמשך גם את מועצת הביטחון לישראל, תשובת המחץ שלו למועצה לביטחון ולשלום של השמאל. רשימת המייסדים שלה נאה למדי וכוללת את האלופים יאיר נווה, יפתח רון-טל וישראל זיו, ואת משה ארנס, מרים פיירברג, פרופסור אומן הנ"ל, פרופסור יואב גלבר, הרב אבי גיסר ועוד.

הרושם הוא שהמועצה לביטחון ולשלום פעילה יותר מהמועצה של דיין, אך לדברי דיין זו טעות אופטית. "שים לב מי הצטרף אליהם בשנים האחרונות. רק שאול אריאלי. זה גוף שהולך ומזדקן ואין שם דם חדש. כל הבכירים השתחררו מצה"ל לפני עשרים שנה לפחות".

כבר בכינוס היסוד של המועצה אשתקד התקבלה החלטה שגבול המזרח של ישראל חייב לעבור בירדן. דיין מסביר שההתמקדות של מועצת הביטחון שלו בשמירת הבקעה בידינו נעשית מטעמי הסברה בעיקר. קל יותר לשכנע אנשים בחשיבות הבקעה מאשר בנחיצות גב ההר, אבל זה לא אומר שדיין מוותר על השומרון. "ענייני ביטחון נוחים פי כמה להסברה, אבל אסור שזה יהיה הקו המוביל. לא טוב לבסס את נוכחותנו כאן רק על ביטחון".

לפחות פעם בחודש הוא מדריך קבוצות של מטיילים חילונים ממרכז הארץ בבקעה ובחברון. הביקוש לסיורים האלה עצום. "נמאס לי מזה שרוב הישראלים הם תיירים במדינה שלהם. הם קובעים את עמדתם לפי מה שהם רואים או קוראים בתקשורת. הם לא מכירים באמת את המקומות. לא מזמן דיברתי עם חבורת צעירים קטנה על איזשהו נושא בחדשות. אתה יודע מה הם אמרו לי? 'כן, ראינו את זה בארץ נהדרת'.

"כשאנחנו מביאים קבוצות לחברון, שבעה-שמונה אוטובוסים מלאים בכל פעם, אני שואל אותם מי עוד לא ביקר פה. בערך חצי מהקבוצה מרימה ידיים. אחר כך אני שואל: ומי עוד לא היה במנהטן? מתוך 400 איש, אולי חמישה-עשרה מרימים יד. ואז כולם מסתכלים זה על זה, צוחקים במבוכה ותופסים את הפואנטה. זהו, יותר לא צריך להגיד כלום. הרי אם מערת המכפלה הייתה באירופה, מאות אלפי ישראלים היו נוסעים לשם ומשתאים לנוכח אתר כה פעיל מתקופת הורדוס אשר נוגע כמעט במהות הבריאה".

רואה החשבון חיים יואבי רבינוביץ, פעיל ליכוד ותיק, הוא שותפו של דיין למבצע הסיורים מעבר לקו הירוק. השניים הכירו כשדיין ניסה להשתלב ברשימת הליכוד לכנסת. "אנשים הזהירו אותי שדיין לא באמת מאמין באידיאולוגיה של הליכוד, ושהוא מנסה לנצל אותי, אבל בינתיים אני מנצל אותו", אומר רבינוביץ. "מה שאני מעריך מאוד אצל עוזי, אשר התחנך על ברכי הפשרה הטריטוריאלית, זה שבניגוד לשמאלנים, הוא כן נותן לעובדות לקלקל לו את התיאוריה. כרגע, אם אתה שואל אותי, הוא כבר הרבה יותר ימינה מביבי".

"עוזי עושה עבודה חשובה מאוד", מתפעל גם נעם ארנון מחברון, "הוא מגיע לציבור שאנחנו לא יכולים להגיע אליו, וגם נעים מאוד לעבוד איתו".

את האוזן הקשבת שיש לדיין בלשכת ראש הממשלה הוא מנצל כדי להטות את הכף לכיוון הפוך מהכיוון שאליו מושכים ברק, מרידור ואובמה. "יש לחץ גדול על ביבי", הוא נאנח בשיחת טלפון עם דורי גולד שקוטעת את שיחתנו.

אני שואל אותו אם ינסה להתמודד שוב בבחירות הקרובות. "אני לא יודע מה יהיה", הוא עונה. "כרגע אני מתרכז רק בעשייה שבכל מקרה לא אתחרט עליה בעתיד – הסיורים, כנס שדרות או מועצת הביטחון לישראל. חלק לא קטן מנבחרי הציבור היום הם אנשים שלא עשו שום דבר בחיים, רק פוליטיקה, וזה מצב רע. אני חושב שבסופו של דבר צריכים ללכת לפוליטיקה אנשים שחרשו תלם, שבנו בית, שחינכו כיתה, שעשו משהו".

אם יציעו לך מחר להיות שר חינוך או שר ביטחון, מה תעדיף?

"ודאי ששר חינוך. בכינוס שדרות הכרזנו שהחינוך חשוב לא פחות מהביטחון, ושאם חסר כסף לתקציב החינוך, צריך לקחת גם מהביטחון. מצד שני, אני חייב להודות שעניין הביטחון עדיין מדגדג אותי מאוד. לשר ביטחון יש המון השפעה בהמון תחומים. הוא יכול לפתח את בקעת הירדן, למשל".

אם ברק יפרוש פתאום מחר מהקואליציה, ובגלל עכבות פוליטיות יהסס נתניהו למסור את תיק הביטחון לבוגי, ייתכן שעוזי דיין באמת יקבל הזדמנות פז לפתח את הבקעה, אולי גם להפציץ את אירן.

מגש עמוס פמוטות מונח בסלון ביתו בכוכב-יאיר כשאנחנו נפגשים שם בבוקרו של יום שישי, למרגלות ספרייתו העצומה. רעייתו שומרת המצוות, פרופ' (לזואולוגיה) תמר דיין, מתקינה דגים לערב. מאז שהתחתנו הפסיק לנסוע בשבת והעמיק את אחיזתו ביהדות. במהלך הראיון שלי איתו, אשר גלש שוב ושוב לנושאי ליבה תרבותיים, התחלתי אפילו לחשוד שיאיר נווה לא היה האלוף הדתי הראשון בפיקוד מרכז. בין השאר גיליתי שעוד בהיותו חבר מטכ"ל, סירב דיין להתראיין בשבתות מטעמי דת ומצפון. באזכרות השנתיות לדוד משה הוא אומר קדיש בשם המשפחה. הסיבה לכך כפולה, כפי שמגלה לי אחד ממקורבי השבט: 1. ילידי נהלל אינם יודעים להגיד קדיש. 2. הבנים של משה אינם מגיעים לאזכרה.

המהפכה התרבותית של עוזי דיין הסתמנה כבר בגיל צעיר. "החלטתי ללמוד יותר, לקרוא יותר, אחרי שגיליתי שיש בארץ בעיה חינוכית גדולה הקשורה לשורשים. אבות הציונות אימצו בחום את התנ"ך ואת סיפורי המכבים, אך מחקו ציוויליזציה יהודית של אלפיים שנה באמצע כי רצו לגדל דור של צברים בלי מרקש ובלי גליציה ברקע. הם קפצו מהתנ"ך לפלמ"ח. דוד שלי כתב ספר ידוע ששמו 'חיי עם התנ"ך' ולא 'חיי עם המשנה', כי לא ידע מה זה בכלל. לרוב הישראלים אין מושג מדוע מקדשים על היין או מה זה תנורו של עכנאי. הבורות הזו היא שורש המחלוקות בחברה הישראלית היום. לכל מחנה יש בסיס תרבותי אחר, וזה אסון. לכן חשוב כל-כך שאנשים יבקרו במערת המכפלה. גם אם לא יסכימו, לפחות שיכירו".

הוא נולד בתש"ח ומיד נדרש לשלם את תעריפי העצמאות. כשהיה בן 100 יום נפל אביו, זהר (זוריק) דיין, בקרב עם כוח דרוזי ליד שפרעם. אמו, מימי, נישאה שנית. עד היום היא מתגוררת במושב היוגב שבו גידלה אותו יחד עם בעלה השני, משה רבינוביץ'. בגיל צעיר מאוד נטה עוזי דיין להפוך לעוזי רבינוביץ', אבל דוד משה דיבר על לבו להישאר דיין. הוא אסיר תודה לו עד היום. בסלון ביתו אפילו תלה מיצג אומנותי מינימליסטי של הרטייה המפורסמת, מעשה ידיו של בן-הדוד אהוד. "בניגוד למשפחה של אימא שלי, שבה בכל שבוע יש חמישה אירועים וימי הולדת, הדיינים הם לא משפחה הכי פמיליארית. אימא דאגה מאוד שלא ניכנס לתוך המערבולות הדייניות, ולי גם לא היה צורך נפשי להידחף לשם. חוץ מזה, משה היה זאב בודד. מין טיפוס כזה של 'אל תספר לי את הצרות שלך, ואני לא אספר לך את הצרות שלי'".

בגיל 17 הוא בכל זאת הלך לתנות את צרותיו אצל הדוד: "הגיוס התקרב, ואני רציתי ללכת לסיירת צנחנים. מישהו אמר לי בלחש שיש יחידה טובה יותר, סיירת מטכ"ל. לא ידעתי מה זה בכלל. בסוף הלכתי למשה כדי לשאול מה דעתו. הוא אמר לי בביטול 'אה, זו יחידה קטנה, אל תבזבז זמן'. לא סמכתי עליו והלכתי להתייעץ גם עם עזר ויצמן. עזר אמר לי ככה: 'אם הבן שלי היה בסיירת מטכ"ל, הייתי גאה מאוד ומודאג מאוד'".

חיוך שובב נדלק על פני הילד של הגנרל בן ה-63: "כשעזר אמר לי 'מודאג מאוד', מיד היה לי ברור שזה המקום הכי טוב בשבילי. ואז קרעתי רצועה חיצונית ברגל. הרופא אמר לי שאם אני אלך למסע של יותר מעשרה קילומטרים, אחזור אליו לתמיד. הייתי נורא מדוכא מזה. כשהגעתי לבקו"ם כבר הייתי בדרך לביתן של השריון, ופתאום תפס אותי איזה סמל, ושאל אם אני עוזי דיין, ומה אני עושה בשריון. אמרתי לו שיש לי בעיה. הוא אמר: את הבעיות שלך תספר לי מחר, ובינתיים תיגש לאוהל שם על הגבעה. ככה הגעתי בכל זאת לסיירת מטכ"ל. אחרי המסע של 120 הקילומטרים בטירונות רציתי לחזור לרופא ולספר לו שלא שמעתי בקולו, אבל כבר לא היה למי לספר. אח שלו הרג אותו בתאונת ציד".

והייתה עוד בעיה קטנה בדרך לסיירת: "אמרו לי שבתור בן למשפחה שכולה ובן יחיד, אני חייב להביא חתימה של אימא על טופס הסכמה. אמרתי להם שאסור להעמיד אימהות בדילמה כזאת, וחתמתי במקומה. אחרי המון שנים היא הדהימה אותי כשאמרה שאם הייתי מבקש ממנה לחתום, היא לא הייתה חותמת".

רפאל איתן מינה אותו ב-1979 למפקד הסיירת. בין השאר הוא פיקד שם בהצלחה רבה על מבצע חילוץ בני הערובה בקיבוץ משגב-עם בפסח 1980. עד אז הספיק לצבור תואר ראשון במתמטיקה באוניברסיטה העברית. פרופ' ישראל אומן לימד אותו שם את תורת המשחקים, ודיין מצטט כמעט בכל הרצאה משל מתמטי של אומן שמסביר מדוע ישראל מובסת תמיד במשאים-ומתנים עם הערבים. היא לא בנויה נפשית להתמודד עם החוצפה ועם השיגעונות של הצד השני.

דיין אוהב לצטט גם את אלתרמן, את יהודה עמיחי ואת מדריך הציפורים הישראלי. "תראה, הנה צופית נקבה, מתחת לשולחן בחוץ", הוא קוטע את שיחתנו ומצביע על ציפור זעירה בחצר, "כשהגענו לכוכב-יאיר לא היה פה שיח אחד. היום יש מלא. אפילו הזרזיר ההודי הפולש הגיע הנה. שחור קטן עם צהוב כזה פה, שיודע לחקות קולות של בעלי חיים אחרים".

אנחנו יוצאים החוצה לחצר בעקבות הצופית. דיין מדריך אותי בגאווה גדולה בין עצי האשכוליות, הליצ'י והפומלה. בעבר השתרעה שם גם יריעת דשא גדולה מגדר לגדר, אבל היא התייבשה בגלל עקרונות ירוקים. כשיש בצורת לא משקים דשא, רק את חלקת החסה הקטנה של בעל הבית, אשר משקפת געגועים מסוימים לשנות ילדותו בעמק יזרעאל. פעם התוודה שהוא תמיד מתרגש לבקר שם, אך בנשימה אחת הוסיף ש"הייתי מתקשה בחיים להיות רק מושבניק. יש בזה מידה מסוימת של הגבלה, לשתות תה ולאכול פרוסה עם ריבה על אותה מרפסת. היה בי רצון לעשות גם דברים אחרים".