|
|
הכיבוש מתיר דמים [צילום: פלאש 90]
|
|
|
|
|
"תנועת 'לוחמים לשלום' ערכה, זו השנה השישית ברציפות, טקס זיכרון ישראלי-פלסטיני משותף. השנה החליט המנהל האזרחי שלא לאפשר לנציגים הפלסטינים להיכנס לתל אביב כדי להשתתף בטקס, בלא הנמקה ביטחונית או אחרת. פנינו לראש המנהל האזרחי, צמצמנו את הרשימה ל-12 אנשים בלבד, ביקשנו אישור רק עבור אלה שהצבא הגדיר כבלתי מסוכנים".
ציטוטים אלה מהעיתונות מעידים שהתנגדות לכיבוש וציות לחוקיו - אינם עולים בקנה אחד. המסר של "התנהלותם" של חברי "לוחמים לשלום" מול שלטונות הכיבוש: תראו כמה אנחנו בסדר. למשל, אף על-פי שהאירוע נעשה בשיתוף "פורום המשפחות השכולות למען שלום", לא מחינו על אי-מתן אישור עבור חאלד אבו-עוואד, יו"ר הפורום, ואיש בטקס לא הזכיר שהוא נצור בבית עומאר כבר יותר משנה, כיוון שבנו מוהאנד כלוא כבר שנתיים ללא אשמה וללא ביקורים, ודודתו ה"מנועה" סיהאם שלחה דרך הווידאו מסר של פיוס וסליחה, מתוך אמונה שהיא מדברת עם אנשים שאינם מצייתים לחוקי הכיבוש.
"במרכזו של הטקס שאנו עורכים עומדים הכאב והשכול האנושיים, המשותפים לשני העמים. ביום הזה אנו מתאחדים עם הכאב והסבל. נוכחותם של הנציגים הפלסטינים הינה סמל לאפשרות של שני העמים לשלב ידיים, להניח את משקעי העבר, לסלוח, להגיע לפיוס ובכך לשים קץ למעגל הדמים", אמרו בתנועה.
מי בדיוק רשאי לשלב ידיים, ולהניח את משקעי העבר? אנשי רחביה או אנשי שייח ג'ראח? אימהות שכולות, או אימהות המנסות לחטוף בחזרה את בניהן הקטנים מזרועות חיילים וצועקות "אני בצלם" - כשהן מתכוונות למצלמות שבידיהן, בעוד שצעקתן מזכירה לחיילים את שלמדו להכחיש בשלילה מוחלטת - שגם הן וילדיהן נבראו בצלם.
המסקנה האחת שמתבקשת מן הטקס התרבותי הזה, לא נאמרה - שאי-אפשר למגר שלטון של כובש על-ידי ציות. שכנראה הדרך היחידה להפיל משטרים חשוכים היא סירוב לשתף פעולה עימם.
"לוחמים לשלום" היא תנועה של סרבנים, אנשים אמיצים שהחליטו לא לציית לחוקי הכיבוש, להתעמת עם החוסמים את דרכם לחיים נורמליים של שלום עם השכנים, לפרוץ את חומות האפרטהייד בדרכים לא אלימות אבל נחושות, מתוך הכרה שהשכנים המדוכאים אינם "הצד השני" אלא הם קורבן מעשי ידיהם של חברי התנועה הישראלים, קורבנות אף הם - של החינוך הישראלי מרעיל המוח.
"לוחמים לשלום" מזכירים שהיהודים שבחבורה טרם הרוויחו את הזכות לבקש מחילה. בסיפוריהם האישיים היהודים והפלסטינים ממחישים שאין כאב במקום הזה שאינו נובע מסיבות פוליטיות - מותו של אודי פוגל מאיתמר, כמותה של עביר עראמין מענתה. מוטי פוגל, בניסיון להציל את זכר אחיו המתנחל מהכפשה, מתריע: "איני יכול להשתמש במותו של אחי לקידום שלום". אי-אפשר לקדם שלום אלא באמצעות חיים משותפים של כבוד. אבל אודי פוגל נרצח כי יש כיבוש, ואחיה של סיהאם נרצח ובתו של בסאם נרצחה כי הכיבוש התיר את דמם.
נקווה שבטקס של השנה הבאה יפנימו "לוחמים לשלום" את המסר של פידא זאידן, שהבהירה כי שני אחיה, חללי מלחמות ישראל, הם קרבנות מימוש החזון הציוני. יש לקוות שיפנימו את המסר שכל עוד נציית - אם בהתגייסות לצבא, אם בתשלום מיסים להתנחלויות ולמלחמות - לא נגיע למיגור שלטון הרוע.
אולי אף יחליטו הלוחמים לשלום להעביר את הטקס מתל אביב לשערי בית עומאר, לשייח ג'ראח, לרמאללה, ואולי לג'נין - לשערי תיאטרון החופש, ולו במחיר היעדר מאות משתתפים ויוני רכטר. ואולי אפשר יהיה לשמוע פעם נוספת את ישראל גוריון בשירו של חנוך לוין: "אבי היקר כשתעמוד על קברי // זקן ועייף ומאוד ערירי".
