לא יכולתי להתאפק. למרות שהייתי לבדי בחדר, פרצתי בצחוק רם. קראתי בעיתון את תוצאות הסקר האחרון, שבו התבקשו הנשאלים להעריך את מנהיגי המדינה. מסתבר שנשיא המדינה,
שמעון פרס, הוא המנהיג הפופולארי ביותר, ובהרבה - 72% מהאזרחים שנשאלו מסכימים, רק 20% אינם מסכימים. הבאים אחריו רחוקים ממנו: 60% תמכו ביו"ר הכנסת ראובן ריבלין ובנגיד בנק ישראל,
סטנלי פישר; 57% - במבקר-המדינה התקיף,
מיכה לינדנשטראוס. נשיאת בית-המשפט העליון,
דורית ביניש, כבר הייתה מתחת לקו האמצע, עם 49%, ואחריה באה
ציפי לבני, עם 48%.
שלושת אלופי האי-פופולאריות היו שלושת הפוליטיקאים החזקים ביותר במדינה, הקובעים את גורלנו:
בנימין נתניהו (38% בעד, 53% נגד),
אביגדור ליברמן (40% בעד, 52% נגד) ו
אהוד ברק (30% בעד, 63% נגד).
אז למה צחקתי?
להיסטוריה יש הרבה הומור. קל יותר לחשוב שהיא נקבעת על-ידי האלים התחמנים שעל הר אולימפוס, מאשר על-ידי האל היהודי, השוכן מעל להר הבית בירושלים, שההומור לא היה אף פעם הצד החזק שלו.
אבל הנה שמעון פרס, האיש הכי פופולארי בישראל. מצחיק לאללה! מפני שבכל חייו הארוכים (הוא מבוגר ממני בשבועיים) הוא לא ניצח אף פעם אחת בבחירות. הוא פוליטיקאי מאז גיל 20, ומעולם לא היה לו מקצוע אחר. במדינה דמוקרטית, עיסוקו של פוליטיקאי הוא להיבחר, ולאחר מכן להיבחר מחדש. אבל פרס לא הצליח. הוא כשל בעשרות מערכות-בחירות - גם ארציות וגם פנים-מפלגתיות. הבוחרים פשוט לא רצו בו. פעם, בלהט הנאום, זרק לחלל שאלה רטורית: "אני לוזר?" - והקהל ענה לו בשאגה: "כן!".
אפילו בתפקידו הנוכחי זכה במקרה. נשיא-המדינה נבחר על-ידי הכנסת בהצבעה סודית. כשפרס רץ לתפקיד זה בפעם הראשונה, הכנסת דחתה אותו והעדיפה את
משה קצב, עסקן מפלגתי אפור. רק אחרי שקצב נחשף כטרדן מיני סדרתי ונאלץ להתפטר, הכנסת אכולת-החרטה בחרה בפרס. נראה כאילו הח"כים אמרו לעצמם: מספיק זה מספיק. אי-אפשר להמשיך ולענות את האיש. אחרי הכל, הוא היה חבר-כנסת במשך 45 שנים! והנה איש זה, שכמעט הכל אהבו לשנוא, הפך ליקיר המדינה, האיש האהוד ביותר בארץ, וגם לאחד מזקני השבט הפוליטי בעולם. לא מוזר?
בושת מלחמת תש"ח פגשתי אותו בפעם הראשונה ב-1953. הייתי הבעלים והעורך ראשי של שבועון חדשות פופולארי, הוא היה המנכ"ל החדש של משרד-הביטחון. היה זה תפקיד רב-עוצמה, מפני ששר-הביטחון היה דוד בן-גוריון. פרס הפך לעוזרו העיקרי. הוא הזמין אותי לפגישה כדי לדון בעניין פעוט (פרסום כתבה על הטבעת אוניית-המעפילים "פטריה" בנמל חיפה על-ידי ההגנה. בגלל טעות במינון חומר-הנפץ, נספו מעפילים רבים). זה לא היה מקרה של אהבה ממבט ראשון. למען האמת, לא אהבנו זה את זה מהרגע הראשון. זה לא היה רק עניין של כימיה. הייתה סיבה ממשית מאוד לכך שרבים משכבת-הגיל שלי - ושלו - תיעבו אותו: הוא לא שירת במלחמת תש"ח. זאת הייתה עובדה שמעט לא-תיאמן: כאשר פרצו הקרבות, כולנו רצנו להתגייס. הדור שלנו כולו נפגע על-ידי המלחמה, גם אני נפצעתי פציעה חמורה. אך הנה היה צעיר שהחמיץ את האירוע המכונן של דורנו.
למען הצדק יש לציין שפרס לא התבטל במהלך המלחמה. בן-גוריון שלח אותו לרכוש נשק, שכולנו היינו זקוקים לו באופן נואש. אך את זאת יכול היה לעשות גם אדם קשיש, ולאו דווקא צעיר בן 25 בעל כושר גופני מעולה. הבושה הזאת דבקה בו במשך עשרות שנים, כל עוד שדור תש"ח נתן את הטון במדינה. זה עוזר גם להסביר מדוע הפסיד כמה פעמים בהתמודדות עם
יצחק רבין, מפקד קרבי אותנטי, שכמעט הכל כיבדו וחיבבו אותו.
תחילתו של פוליטיקאי-לעד ואולם, למרות שהיו תמיד סיבות טובות שלא לאהוב את פרס, נראה שדחייתו הייתה ביסודה בלתי-רציונאלית. הוא עצמו התלונן פעם שבימי ילדותו, כשחזר הביתה מבית-הספר (היהודי) בעיירה הפולנית, הילדים (היהודים) האחרים נהגו להרביץ לו בלי שום סיבה, ואחיו הצעיר נאלץ להגן עליו. "מדוע הם שונאים אותי?", התלונן באוזני אמו. למרבה המזל, הוריו לקחו אותו בשנות ה-30 לארץ-ישראל. הוא היה בן 13 (אני באתי קצת לפניו) ונשלח לכפר-הנוער הציוני המהולל, בן-שמן, התחתן עם בת המורה לנגרות והתיישב בקיבוץ, כאשר גילה שליחות מעניינת יותר.
בשנות ה-40 הראשונות התפלגה מפא"י, מפלגת-השלטון הכל-יכולה ביישוב. הפורשים ייסדו מפלגה חדשה, יותר סוציאליסטית, יותר קיבוצניקית, יותר "אקטיביסטית" בעניינים לאומיים. באופן טבעי נמשכו אליה רוב הצעירים. זאת הייתה ההזדמנות הגדולה הראשונה של פרס. הוא היה אחד הצעירים המעטים שנשארו נאמנים למפא"י, וכך משך את תשומת-ליבם של הבוסים המפלגתיים, בן-גוריון ולוי אשכול. זה היה סופו של פרס הקיבוצניק, ותחילתו של פרס הפוליטיקאי-לכל-החיים.
הוא עשה מה שעשה לאחר מכן כמה וכמה פעמים בחייו: הוא חרש את הארץ, ביקר בסניפים של "הנוער העובד", נשא נאומים. החריצות הבלתי-נדלית שלו פיצתה על חוסר הקסם האישי, והקול העמוק גרם למליצות הדי שדופות שלו להישמע כאמיתות עמוקות. מה היו עקרונותיו המוצקים? במה האמין? טוב, זה תלוי בשנה, ביום ובשעה. במרוצת חייו הפוליטיים, פרס דגל בכל ההשקפות האפשריות. הוא השיל אותן כרצונו ואימץ לעצמו אחרות, ככל הדרוש. הוא כאילו הגשים את הלצתו המפורסמת של גרושו מרכס: "אלה הם עקרונותיי. אם הם לא מוצאים חן בעיניכם, יש לי גם אחרים".
טביעת הכינוי "חתרן בלתי-נלאה" כאשר פגשתיו לראשונה, הוא היה נץ טורף. יחד עם משה דיין הוא דחף את בן-גוריון - ונדחף על-ידו - ל"חימום הגבול" באמצעות "פעולות תגמול". הוא מתפאר בכך שהיה אדריכל הברית הישראלית-צרפתית. צרפת ניהלה אז מלחמה מזוהמת כדי לדכא את מלחמת-השחרור של העם האלג'ירי. היא הייתה זקוקה לישראל כדי להעסיק את המנהיג המצרי, גמאל עבד-אל-נאצר, שתמך במורדים. פרס התנדב לשרת מטרה נעלה זו ועזר לקשירת הקשר הצרפתי-ישראלי-בריטי, שהוביל להתקפה על מצרים. מלחמת 1956 ("מבצע קדש") הייתה אסון לישראל, מפני שהכתימה את עצמה סופית כבת-הברית של המדינות הקולוניאליות השנואות. בתמורה נתנה צרפת מתנה לפרס: הכור הגרעיני בדימונה. גם עכשיו רואה פרס בכור את הישגו המפואר ביותר. בזמן ההוא הכריז פרס שהברית בין צרפת וישראל אינה מבוססת על אינטרסים, אלא על ערכים משותפים עמוקים. כמו הכרזות בנות-אלמוות אחרות של פרס, גם זו התבדתה תוך כמה שנים: שארל דה-גול ויתר על אלג'יריה, צרפת ביקשה לחדש את קשריה עם העולם הערבי, והיחסים עם ישראל נזרקו לים, יחד עם "הערכים המשותפים העמוקים".
כשר-הביטחון באמצע שנות ה-70, פרס היה אבי ההתנחלות במרכז הגדה המערבית. הוא השתמש במתנחלים כדי לחתור תחת מעמדו של ראש-ממשלתו, יצחק רבין, אויבו-בנפש, שהתנגד עקרונית להתנחלויות בשטחים הכבושים. רבין הדביק לו את הכינוי "חתרן בלתי-נלאה".
כעבור זמן קצר התגלה פרס לפתע כ"איש השלום". לא עם העם הפלסטיני, חלילה, אלא עם המלך חוסיין. כשר-החוץ בממשלת הקואליציה של
יצחק שמיר, הוא ניסח הסכם סודי עם הוד מלכותו. שמיר, שלא חלם לעשות שלום עם מישהו, שם קץ ליוזמה זו. סוף פסוק. בזמן ההוא תפס פרס שהשלום, כרעיון מופשט, טוב בשבילו. הוא הפך לנביא "המזרח התיכון החדש", דיבר עליו בלי סוף, עשה בשבילו לא כלום. כאשר יזם
יאסר ערפאת את המהלך שהביא ל
הסכם אוסלו, פרס חיבק את היוזמה בהתלהבות ותבע לעצמו זכות-יוצרים בלעדית עליה. הוא אף הזמין אותי לשיחה פרטית כדי להסביר לי, בלהט של גר-צדק, עד כמה דרוש פתרון שתי-המדינות (שאני הטפתי לו פומבית מאז 1949).
המבחן המעשי בא כאשר נרצח יצחק רבין ופרס התמנה במקומו. בפעם הראשונה היה חופשי לפעול, ולהפוך את אוסלו מיד להסכם-שלום אמיתי. במקום זה פתח במלחמה בלבנון, ונאלץ להפסיק אותה באמצע כאשר תותחי צה"ל הפגיזו בטעות ריכוז של פליטים בכפר-כנא. אחר-כך אישר את "חיסולו" של איש החמאס, "המהנדס" יחיא עייאש, ופתח פתח לסדרה של פיגועי-התאבדות עקובים-מדם בכל הערים החשובות. אז פרס הפסיד (שוב) בבחירות, ונתניהו הגיע לשלטון.
זה לא היה הסוף.
אריאל שרון פרש מהליכוד והקים את "קדימה". פרס הצטרף אליה, אחרי שהפסיד בבחירות על ראשות מפלגת-העבודה. כממציא "המזרח התיכון החדש" הוא העניק תעודת-כשרות לשרון, אויב מושבע של מדינה פלסטינית, ומילא תפקיד מרכזי במאמץ לשכנע את העולם לקבלו. עכשיו הוא מנצל את מעמדו כנשיא המדינה ו"מדינאי עולמי" כדי לשכנע את העולם שנתניהו הוא בסתר ליבו איש שלום, ואם יתנו לו זמן - הרבה, הרבה זמן - הוא "יפתיע את העולם".
כולם אוהבים את פרס כנשיא המדינה, פרס מדבר ומדבר, כפי שעשה תמיד. אך בכל מיליוני המילים, לא מצאתי מעולם ולו רעיון מקורי אחד. זאת כשלעצמה עובדה מוזרה. כמו בן-גוריון, שאותו הוא משתדל לחקות, הוא מציג את עצמו כהוגה-דעות, אינטלקטואל שקרא את כל הספרים החשובים. אחד מעוזריו-לשעבר טען שלא קרא את הספרים בכלל, אלא הטיל על עוזריו להכין לו תמציות, המאפשרות לו לדבר על הספרים כאיש מבין. אם לשפוט על-פי סגנונו - אם אדם קורא שירה וספרות יפה, מוכרח הדבר להתבטא איכשהו בנאומיו ובכתביו. ואילו התוצרים של פרס שטוחים כולם, סגנונו העברי טפל ושטחי.
אין פלא שהוא עכשיו המנהיג הפופולארי ביותר בישראל. האיש שהטיף לכל דבר - מלחמה ושלום, סוציאליזם וקפיטליזם, חילוניות ודת, ושעקרונותיו הם כל-כך גמישים שהם יכולים לחבק כל דבר וכל אדם - השיג סוף-סוף ביום-העצמאות ה-63 של מדינת-ישראל את מה שחיפש כל חייו: כולם אוהבים אותו.
