אמרנו כיבוש. אמרנו הכיבוש משחית. אמרנו מילים מכובסות.
אמרנו השחתת השפה. אמרנו הכתובת על הקיר. אמרנו קצה הקרחון.
אמרנו אובדן סולידריות חברתית, אמרנו מנוחשלים ולא נחשלים.
אמרנו ניצול
עובדים זרים, סחר בנשים.
אמרנו מצעד האיוולת. אמרנו יש גבול. אמרנו ארץ ללא גבולות מוכרים.
אמרנו פולחן מתים. אמרנו קידוש קברים. אמרנו סינדרום מצדה.
אמרנו חרדת שואה. אמרנו תסביך עקידה. אמרנו מיתוסים כוזבים.
גם אמרנו זהירות, מלחמות מיותרות,
פשעי מלחמה, קורבנות שווא.
גם זעקנו סכנת מיליטריזציה, חיידק הגזענות, אימת הפשיזציה.
אמרנו מה שאמרנו, ויכולנו לומר יותר מזה.
אך לא מן המילים תבוא הישועה. גם לא מן הפוזיציה "אמרנו".
אז לא אמרנו. הכל כתיקונו, אנחנו עם ככל העמים. אפילו בין המתוקנים שבהם.
עם חסין ובוטח בעצמו. עם לא לבדד ישכון ובגויים יתחשב.
עם חכם היודע את גבולות הכוח. המודע לסיכוני השררה ונשמר מכל משמר מן החמדנות והחמסנות.
עם המופקד על ארץ המובטחת לכל בניה.
עם הזוכר כי כל באי עולם זכאים לחירות. עם היודע ללמד זכות על זולתו, ודן את עצמו באומץ גם לכף חובה.
עם הקשוב יומם וליל, יותר מכל עם אחר, לצלצול הפעמונים ולהבהובי הסכנה.
מפני חשש התבהמות, חייתיות של בני אדם, באשר הם, כלפי זולתם.
אוטופיה, אמרנו?
