השנה החולפת לא הייתה שנה טובה לדמוקרטיה שלנו. במישור החברתי היינו עדים להסתה פרועה נגד אזרחים ישראלים, בני המיעוט הערבי. הסתה שהחלה במילים והגיעה לאלימות פיסית. לבושתנו מובילי ההסתה היו גם רבנים שדיברו בשם ההלכה ותורת ישראל כביכול. אך מה שצריך להדאיג אותנו היא העובדה שהם זוכים לתמיכה של רבדים רחבים - למעשה של רוב בציבור.
רוח העוועים הזו חדרה אל תוככי כנסת ישראל, שבמקום להמשיך ולקדם חקיקה המחזקת את הדמוקרטיה, היא מקדמת יוזמות חקיקה העומדות בסתירה ללאווים של "וגר לא תונה ולא תלחצנו".
הכרסום ביסודות הדמוקרטיה, מערער את חוסנה של מדינתנו כמדינת הלאום היהודי. ישראל היא עדיין דמוקרטיה אם כי דמוקרטיה במשבר. יוזמת משפחת ליבהבר לקידום הסובלנות הדתית והתרבותית רלוונטית היום אף יותר משהייתה כשנוסדה, לאחר שיד רוצח ראש הממשלה הורמה כנגד הכרעת הרוב בניסיון לקעקע את יסודות המשטר.
פרס ליבהבר המוענק במסגרת מכון שכטר למדעי היהדות כורך בין מושג הסובלנות לבין דת, תרבות, יהדות. בכך נגעו יוזמי הפרס ביסודות המשבר בו אנו מצויים. היחס הבעייתי לדמוקרטיה איננו סיבת המשבר אלא בין השאר תוצאה של זהות יהודית ותרבותית דלילה. (למותר לציין שכוונתי לזהות יהודית על כל אופניה, בין אם זו באה לידי ביטוי חילוני או דתי או תרבותי בכל הקהילות והזרמים.) זהות דלילה מערערת את הביטחון העצמי של קבוצות בחברה, מובילה להתנהגות קיצונית מחד-גיסא ולרלטיביזם ולאימוץ סיסמאות אוניברסליסטיות שדופות, מאידך-גיסא.
כדי לקיים מדינת-לאום דמוקרטית צריכה להיות לקבוצות המהוות את הרוב - תודעה קולקטיבית של רוב. תודעה כזו מחזקת את תחושת האחריות של הרוב להגנה על זכויות המיעוטים ועל זכויות הפרט. העובדה שלרוב אין תודעה של רוב, שיש לו תחושה של חוסר ביטחון, מסוכנת. התוצאה עלולה להיות לחץ ציבורי לשימוש בלתי-אחראי בכוח העצום של המדינה הריבונית, הן כלפי אזרחי המדינה והן כלפי אויביה מבחוץ.
הדמוקרטיה במדינת-לאום איננה יכולה להיות מנותקת מהזהות הפרטיקולארית של הלאום, הבאה לידי ביטוי בתרבותו ובמסורת שלו. מדינת ישראל לא צריכה להיות מדינה יהודית שהיא גם דמוקרטית או דמוקרטיה שהיא גם יהודית. יש לשאוף לשילוב מלא: הדמוקרטיה צריכה לדבר בשפה יהודית והיהדות בשפה דמוקרטית. זהו תהליך חינוכי ארוך מאוד שכל הקבוצות בחברה צריכות להשתתף בו מבלי לוותר על ייחודן. חייבים למנוע את ניכוסם (במובן של "שיוכם") של ערכי היסוד כמו: שלום, דמוקרטיה, יהדות, לאומיות, ל"מחנה" מסוים או לקבוצה מסוימת. הכנסת השלום, הדמוקרטיה, הלאומיות או היהדות למחנות אקסקלוסיביים מביאה להיחלשותם של ערכים אלה. זאת על-ידי הדרה של מי שמחוץ למחנה ומתן לגיטימציה של הסרת האחריות הקולקטיבית ליישומם של ערכים אלה. מי שהדמוקרטיה בישראל יקרה לו - חייב לייחס חשיבות לערכי הלאום, לתרבותו ולמסורתו. יהודים לאומיים חייבים להיאבק לקידום הדמוקרטיה ולהבין שהיא הערובה היחידה לקיומה של ישראל כמדינת-לאום.
לא ניתן לקדם סובלנות דתית ותרבותית מתוך ביטול של זהות עצמית ושוויון נפש. שווי הנפש אינם זקוקים לסובלנות. דעתו המנוגדת של הזולת איננה מעניינת אותם, ממילא לא ייאבקו על זכותו להשמיעה. "חיה ותן לחיות" איננה פרוגרמה אלא חוסר אחריות. ניתן לקדם סובלנות דתית ותרבותית רק מתוך עמידה על זהות עצמית וללא ויתור על עקרונות המאפיינים זהות זו. אדם או קבוצה הבטוחים בזהותם יכולים לקיים קשר אמיתי עם בעלי זהות אחרת, לעמוד על המשותף והמפריד. יש ביניהם בעלי יכולת לחבר בין קבוצות, להעצים את המשותף ולהעמיקו.
זכות גדולה היא עבורי לקבל את הפרס יחד עם האמן
יהורם גאון, מי שתורם לאורך שנים לחיזוק המכנה המשותף התרבותי בישראל. אישיותו היא דוגמה חיה לזהות עצמית, לשורשים וליכולת ליצור חיבור בלי לוותר על עקרונותיו ועל השקפת עולמו.
אישית אני מבקש להודות לחבריי ועמיתיי במכון ון ליר בירושלים, שמזה קרוב לשני עשורים מאפשרים את פעילותי לקידום ערכים יהודיים ודמוקרטיים, ולמען הכלה של קבוצות מודרות ומוחלשות בישראל ומחוצה לה.
מבחנה של סובלנות דתית ותרבותית מתקיים בסופו של דבר במישור הפרטי, מול כל אדם ואדם, ועל כך תודתי לתושבי הר אדר, למועצה המקומית ולעומד בראשה, המהווים כר לפעילותי הרבנית במשך קרוב ל-25 שנים. תודה לרעייתי ריקי ולמשפחתי המגלים סובלנות נדירה למעורבותי בענייני חברה, עם ומדינה.
