אזרחים על תנאי

גדעון לוי, במאמרו ב"הארץ" "דרכון שני לכל פועל", מצדיק את מחזיקי הדרכון השני, ומאשים את מדיניות הממשלות ואת תרבות ההפחדות שלהן ביצירת התופעה. מאמרו מעלה לסדר היום הציבורי נושא מודחק, ובזה חשיבותו הרבה. מצד שני, לוי מתעלם מהיבט לא פחות חשוב: תחום האחריות האישית של כל אזרח. על אזרח בעל דרכון שני מוטלת אחריות אישית כפולה ומכופלת. רכישת דרכון שני מקרינה "אזרחות-על-תנאי". הרי איש לא מאמין להצטדקות הנפוצה, גם לא בעלי הדרכונים עצמם. העמדה המגולמת ב"אני את נפשי הצלתי" היא עמדה של מי שהפנים את רעיון העוועים של שואה שנייה. ההשוואה בין קהילות חסרות-מגן לבין מדינה ממוגנת מכף רגל ועד ראש - היא הזויה לחלוטין. צפויה כאן, אולי, מלחמת דמים, אבל לא שואה. ומלחמה - אפשר למנוע, על-ידי מאבק של יום-יום, אך לא על-ידי הכנת נתיבי הימלטות.

למרבה המבוכה, לתופעה הגורפת הזו יש פן נוסף: יש "אזרחים על תנאי" (אע"ת), שמשקיעים הרבה יותר בביצור החרדות שלהם. אחרי שאבזרו את המקלט בביתם במתקני "תיבת נוח" נגד מלחמה אטומית-ביולוגית-כימית (אב"כ), עברו לשלב הבא, וחלק מהם הפכו את אזרחותם השנייה לאמצעי להכנת דירת מקלט באחת ממדינות העולם.

הפגיעה בחוסנה של החברה היא עצומה. בעלי דרכון כפול מצביעים יום-יום בקלפי מטפורית, בפתק שעליו הם כותבים "אין להם אמון במדינה ובהמשך קיומה". תופעת הדרכון הכפול והמקלט הרזרבי היא תופעה מדאיגה במיוחד כאשר היא מקבלת "בון טון" של "פראייר מי שלא מכין עצמו", ו"תלמדו מן השאננות של קרבנות השואה ההיא". אזרחים על תנאי, בהיקף כזה, הופכים את המדינה עצמה מרגע לרגע ל"מדינה על תנאי". זו מדינה שחלק מהאזרחים החיים בה, בונים אותה ונבנים ממנה - מסירים מעל עצמם אחריות כלפי הכלל. החלק האחר, הגדול והחשוב, משלים עם המצב הזה, ואינו יוצא להתמודדות גלויה בתופעה זו. זו מדינה בצרות. אזרחים המתחמקים מאחריות אישית ובורחים מבשורות רעות, במקום להתמודד איתן, מחלישים את עמידותה של החברה.

בעלי הדרכון השני, שמיגנו את ביתם בערכת אב"כ, שהכינו להם בית שני כמקלט בארץ אחרת - חייבים לחשוב שני צעדים קדימה, ולאמוד את הנזקים המורליים שהם גורמים בהיתממות המעושה, בשקרים שהם מוכרים לנו ולעצמם, באנוכיות הצרופה. מעט הסולידריות החברתית שנותר - קורס בדממה דקה בתורים המבישים המשתרכים ליד השגרירויות.