כאשר הלך לובה אליאב לעולמו פקד את ישראל קונצנזוס של הוקרה לאיש ולפועליו. מכל קצות הקשת הפוליטית והרעיונית חלקו ללובה הערכה עמוקה על מגוון מעשיו, שהטביעו את חותמם על דיוקנה של הארץ. ורק נושא אחד נמנעו מלציין: מעורבותו של לובה בפריצת-הדרך לדיאלוג המתמשך עם אש"ף, בימים שבהם נתפש הארגון במקומותינו כאויב האולטימטיבי של מדינת ישראל, רצחני ופסול למגע.
כאשר נוכחתי לדעת שהימנעות זו אינה מקרית, פרסמתי מאמר בכותרת
"לובה אליאב: המשבצת החסרה" במגזין "על צד שמאל" (7.6.10). סקרתי את המגעים בין נציגי "המועצה הישראלית לשלום ישראלי-פלסטיני" (שלובה היה ממקימיה ומנהיגיה) לבין נציגים רשמיים של אש"ף, ותיארתי את חוויית פגישת ההיכרות הראשונה, שבה נטלתי חלק לצד האלוף (במיל.) מתי פלד, ד"ר יעקב ארנון ולובה אליאב. על "מגע הקסם האנושי" של לובה, שהכרתי אז, ברצוני להרחיב את הדיבור.
בישראל התפתחו שני מודלים של שיג ושיח עם ה"אויב". האחד - "תרבות ההתנצחות", והאחר - "תרבות ההידברות". רבים בישראל רואים את עיקר עניינם בהתנצחות ובהתנגחות, בניהול "משחק סכום אפס", בניסיון להראות מי צודק יותר, מכאיב יותר ומכתיב יותר. אני נזכר במזרחן המוכשר שהוזמן לאולפן "אל-ג'זירה" לדיון מול נציג פלסטיני, וניהל איתו ויכוח נוקב על מספר הפעמים שירושלים נזכרת בקוראן לעומת מספר הפעמים שהיא נזכרת בכתבי הקודש ובתפילות שלנו. הוויכוח עמד על סף פיצוץ, אך המזרחן הפך לגיבור מקומי במחוזותינו. או העיתונאי הבכיר המשקיע את כל יכולותיו בחשיפת "כזביו" של הנרטיב הפלסטיני, ש"התלבש" על אבו מאזן וטען שהוא שקרן מועד המסלף ביודעין את ההיסטוריה של העימות הישראלי-ערבי. גם הוא הפך ל"ישראלי זקוף-קומה". או ראש הממשלה לשעבר והשר הבכיר בממשלת נתניהו, שהגיע ל"קמפ דייוויד 2" כדי להגיש לפלסטינים תוכנית שלום אולטימטיבית (אמנם "נדיבה", יחסית לקודמיו), שעל ערפאת לקבלה כמות שהיא או להסתכן ב"הסרת המסכה מעל פרצופו".
לובה סלד מדפוסי התנצחות כאלה, ומשחקי "סכום אפס" לא עניינו אותו כלל. מה שעניין אותו היה ניסיון בלתי פוסק לקבל את הצד האחר כשווה-ערך, להידבר איתו, להכיר ולהבין את מצוקותיו - כדי שגם הוא יכיר ויבין את מצוקותינו, לחפש דרכים לסילוק מוקשים, לגישור על פערים ולמיצוי המשותף. ברוח זאת ניהל את השיחות עם עיסאם סרטאווי, במפגש שהזכרתי ובמפגשים נוספים במעלה הדרך. זכורני שכאשר קיבלו לובה וסרטאווי במשותף פרס על פעילותם למען השלום, מטעם הקנצלר האוסטרי ברונו קרייסקי, ושיגרתי להם מברק ברכה, הם השיבו לי במברק משותף שבו הביעו את ביטחונם כי מדינה פלסטינית קום תקום לצד מדינת ישראל. עבורי הייתה מחווה משותפת קטנה זו אות וסימן לכך שבהתנהלות נכונה של הידברות במקום התנצחות, ניתן לייצר דפוס יחסים שונה ממה שידעו שני העמים למודי הסבל, יחסים של אמון הדדי ושותפות אינטרסים, ובניית מציאות של WIN-WIN.
לובה לא היה היחיד שבנה תרבות של הידברות עם ה"אויב" הפלסטיני. אך ללא ספק היה לובה ייחודי בסגנון התנהלותו בנתיביה של תרבות זו. הוא היה "איש של אנשים", או - בפרפראזה על סיסמתו של תאגיד התקשורת נוקיה - CONNECTING PEOPLE. בשיחתו עם אנשים אחרים ביקש תמיד לגלות את המשותף עם בני שיחו, ושאף לקיים דו-שיח של קשב הדדי, שאינו חד-שיח. היו לו חזונות גדולים לטווח רחוק, אך לא זלזל ביום קטנות ובהישגים חלקיים. וכך, במקביל להצעותיו הפרגמאטיות באותו מפגש פורץ-דרך עם סרטאווי, "סלים קטנים של מחוות הדדיות", העלה שוב ושוב את חזונו ארוך הטווח אותו כינה "יש-פל-אור" - חזון הפדרציה המשולשת הישראלית-פלסטינית-ירדנית, שתביא את ברכת הפיתוח, הקדמה והיציבות לכל אחד משלושת השותפים ולכולם יחדיו.
לובה הלך מאתנו בתקופה של ליקוי מאורות, כאשר עגלת השלום תקועה, וענני איבה וגזענות מקדירים את שמינו. אך גם בשעה קשה זאת יש ללובה ממשיכים, שמנסים להציע פרספקטיבה של שלום, תקווה ושותפות גורל עם שכנינו: "יוזמת ז'נבה", "פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני", קבוצות הסולידאריות עם מנושלי שייח' ג'ראח ובילעין, הפרויקטים החינוכיים והעסקיים המשותפים לישראלים ופלסטינים. וכבר אמר לי ידיד קרוב: "שעה שיורדת החשיכה, אם אתה יכול - הדלק לפיד. אם אינך יכול - הדלק גפרור".
טוב שלובה היה כה ייחודי, וטוב שלא היה היחיד. מסופר בספר במדבר [י"א, 29] כי בנדודי בני ישראל במדבר באו אל משה אחדים מנאמניו וסיפרו על אנשים המתנבאים בקצות המחנה, ולכאורה מערערים על בלעדיותו הנבואית. משה השיב להם: "ומי ייתן כל עם ה' נביאים, כי ייתן ה' את רוחו עליהם".
