איני חובש כיפה, לא למדתי בישיבה, גדלתי בכפר סבא "האדומה", הייתי חניך בתנועת הנוער העובד, שירתתי בצבא וסיימתי שירות מילואים בדרגת סרן (בין תפקידיי - מסו"ל בגדוד תותחנים). הייתי חבר במפלגת העבודה וממנה פרשתי בשנת 81', ומאז לא הייתי חבר באף מפלגה. לא ניתן להגדירני בתווית פוליטית, שכן בנוגע לא"י והעם היהודי - אני נץ, ואילו בנושא חברה-כלכלה - אני יונה (שמאל).
מאמרי זה לא נכתב כדי להגן על ממשלת נתניהו, אלא רק כדי להציג לציבור מצג נכון והוגן. לדאבון הלב, רוב האנשים אינם בקיאים בעובדות וההיסטוריה עבורם היא מסע בין כוכבים; מאידך-גיסא, התקשורת מלעיטה את הציבור בחצאי עובדות (הגרועות משקר) ובפרשנויות "מטעם"!
איני מתנגד למחאת הדיור, אלא נהפוך הוא! ויותר מכך, אני תומך בהעצמת המחאה בכל הנוגע לקשיי המחיה של הפרט/משפחה (מזון, דלק, תחבורה ציבורית, אגרות שונות למדינה, ארנונה וכדומה); אולם איני מסכים לקשור מחאה זו בטיעונים פוליטיים/מדיניים/ביטחוניים.
ברור כי השמאל יטען שיש קשר הדוק בין נטל המיסוי על הפרט ובין חלוקת עוגת התקציב; במאקרו - זה נכון וכוחו יפה לגבי כל מדינה, ואז יתחיל ויכוח האם יש מקום לחמאה וגם לתותחים? ומה היחס הנכון בין אלו? ומכאן - אין לדבר סוף!
מה עוד, אצלנו הוויכוח בעניין ביטחון אינו מתמקד רק בתקציב הצבא, אלא גם בשאלה: האם יש לוותר על יו"ש ולהתכנס לגבולות 67' (כפי שהשמאל חולם) או להישאר שם, שכן זה חלק בלתי נפרד מא"י, או לאפשר אוטונומיה כלשהי לערביי יו"ש?
אין ספק, כי איש שמאל יטען שחזרה לגבולות 67', תביא לחלוקה חברתית יותר בתקציב המדינה; תומכי הימין יטענו, כי א"י אינה קרקע לניסויים ביטחוניים, ובפרט לאור היותה מורשת אבות; ולכן אין מכמתים בכסף עלות של החזקת מולדת! לפיכך, אתמקד במאמרי זה, רק בעובדות שלא ניתן לחלוק עליהן והן שהביאו למצב בו אנו מצויים כיום.
העובדות לאשורן החזון שהוצג על-ידי מקימי המדינה היה כינון מדינת רווחה; בפועל הדבר בוצע בחלקו עד שנת 67' (קופות חולים, ביטוח לאומי, גמלה סבירה וכדומה); אחר-כך, עם בניית קו בר-לב בסיני, צמחו הטייקונים הראשונים ואלו תפחו בעובי ובכמות במשך השנים. רוב המתעשרים הגדולים לא עשו כספם מחזון כלכלי או מהמצאה גאונית, אלא מקשרים עם פוליטיקאים וחליבת אוצר המדינה.
כאשר כל הבנקים בארץ הופרטו, הכסף הגדול זרם רק לכיסי העשירים, ואלה קנו גופים ציבוריים בנזיד עדשים. במקביל החל תהליך שבו זכויות השכיר נשחקו, שכרו פחת; מאידך-גיסא, שיעור המיסוי העקיף - זינק. התוצאה המרה: כוח הקנייה של הפרט/משפחה ירד. מצד שני, מחיר הקרקע והדיור האמיר, כי שני מוצרים אלו היוו מקור השקעה אצל כל המתעשרים.
בעבר, המדינה סבסדה דיור לזוגות צעירים (הלוואות זולות, דיור במחיר מיוחד וכולי) אך כל זה נפסק מזה עשרים שנה; מאז, כל אדם הרוצה לרכוש דירה או לשפר דיור, נשען על הלוואות מבנקים מסחריים. הלוואות אלו הן מלכודת ענק - הן בעלות הריאלית, והן דרך חישוב השבתן (והכי חמור מתרחש, כאשר לווה חדל לשלם החזרי הלוואה).
בגין אי-השבת הלוואה, הבנק מחייב לווה בהצמדה + ריבית + ריבית פיגורים (זו ריבית נשך, שאף אדם ממוצע הכנסה לא מסוגל לשלמה); ואם ננקטו הליכי הוצאה לפועל אזי כעת הלווה הופך
למת מהלך! (הגם שחיוב כנ"ל אינו חוקי). באף מדינה נאורה אין חיובי ריבית כנגד חייבים והליכי גבייה כה איומים וכואבים, כפי שיש בישראל.
אלמלא הורדה דרסטית של הריבית לאחר המשבר ב-2007, ומאידך-גיסא קיום מרווח ענק בין ריבית "זכות" ובין ריבית הלוואה, הכסף הפרטי לא היה מופנה לאפיק הנדל"ן! דהיינו, בנק ישראל רצה להציל את הבנקים בכסף שלנו, ואחר-כך שילמנו מחיר ה"הצלה" בעליית מחיר הנדל"ן. כל זה אירע בתקופת ממשלת אולמרט, כאשר רוני בר-און (שר האוצר דאז) מכריז כי מצבנו מצוין והנגיד
סטנלי פישר מנווט אותנו באופן מעולה (עוד ניווט כזה ואנחנו בדרך לתהום).
מאז הקמת המדינה, אף רגולטור לא דאג לציבור אלא חימם כיסאו, ונמנע לעשות גלים מעבר למצופה ממנו. לכן, אנו משלמים הון עתק לבנקים בגין עמלות שונות; לחברות הביטוח עבור פוליסה שאף אדם ממוצע לא מבין הכתוב בה; רוכשים מוצרי מזון במחירים מופקעים, שכן אין תחרות אמת; משלמים אגרות שונות לאוצר המדינה בגין דברים אבסורדיים, כגון: אגרת רדיו וטלוויזיה, אגרת רישיון רכב.
על קצה המזלג עניין ההתיישבות ביו"ש מהפן הכלכלי; מה היה מחיר הקרקע בתוך הקו הירוק, אילו כל 300,000 תושבי יו"ש היו מחפשים דירת קרקע? - התשובה ברורה. מאידך-גיסא, מה היו מחירי דירות בפריפריה של תל אביב אילו היו בונים בנייה רוויה ביישובי הכוכבים (כוכב יאיר, מתן, אורנית ועוד)? האם לא מובן כי בנייה של אלפי דירות שם, הייתה מוזילה מחירי דיור בכפר סבא, ברעננה, בהוד השרון ובהרצליה?!
מספר מילים לעניין ראשי רשויות מקומיות וראשי ההסתדרות הכללית שקפצו על עגלת המחאה, כאילו זו נבנתה עבורם. מי גרם להעלאת הארנונה לגובה מטורף? מי העמיס על מבקש רישיון בנייה אגרות בסכומים ענקיים, ללא כל קשר לעלות הבנייה? מי חמס את המיליארדים שתושבים שילמו בגין צריכת מים, והעבירם לקופה הכללית, במקום לשדרג תשתית מים מודרנית? - רק ראשי הרשויות שרצו להגדיל את קופת הרשות, כדי לממן הרחבה ענקית של כוח-אדם, גמלות נדיבות ורכב צמוד לכל בכיר.
היכן היה יו"ר ההסתדרות במשך כל השנים עד היום? מדוע הוא תמך רק בעובדים אצל חברת החשמל, מקורות וכדומה, ומאידך-גיסא התעלם מזכויות של העובדים הלא מאורגנים!
"מהפכת קטיפה" אין חולק כי המתואר דלעיל נעשה לאורך שנים, וכל הממשלות מאז 67' - ידן בעוול! מאידך-גיסא לא ניתן לחלוק כי ממשלת נתניהו הלכה הכי רחוק בכל הנוגע לנטל על האדם הקטן ואיפשרה לעשירים להגדיל עושרם! לכן, אין פלא כי הפצצה החברתית התפוצצה כעת.
כדי להחזיר את האונייה למסלולה אין די בהסטה קלה של ההגה, אלא שינוי "השיטה"; לצורך כך אסור לערב מחלוקות אידיאולוגיות, אלא להתמקד אך ורק ב"מהפכת קטיפה" (ועל כך ייכתב מאמר בנפרד). אם חפצי חיים אנו, לחיות במדינה יהודית שבה שלטון דמוקרטי, אזי חובה לכונן "מהפכת קטיפה" כדי למנוע הפיכה אלימה!
על השמאל להפנים, כי מדינת ישראל הוקמה כדי להיות בית לאומי לעם היהודי, ולא לכל זר שחי כאן! מצד שני, על המגזר החרדי/אורתודוכסי להפנים, כי העם אינו רוצה לחיות כפי שחי בגולה, אלא יש להתאים את אורח החיים לזמנים דהיום. על המגזר הערבי להבין, כי לא ניתן להיות אזרח המדינה וגם לצאת נגדה; לא ניתן לדרוש תקציבים שווים, ומאידך-גיסא לא לשלם מס הכנסה, מע"מ, מס שבח וכולי.
אילו מממני מחאת האוהלים (הקרן לישראל חדשה) היו פועלים רק למען מחאה חברתית, הייתי מתייצב בשורה הראשונה של המחאה; אולם לי ברור, כי מחאת האוהלים היא גם פלטפורמה כדי להפיל את ממשלת הימין, תוך תקווה כי השמאל יחזור לשלטון, ואם לא - אזי שמא צבאות הנוצרים יובלו לארץ, כדי לכפות הקמת מדינת פלשתין, חזרה לגבולות 67', והפיכת מדינת ישראל למדינת כל תושביה.
(ראיה נוספת לקביעתי זו, היא הכוונה לקיים מצעד מחאה נגד חוק החרם במקביל למצעד מתוכנן של מחאת האוהלים; מה הקשר בין שני דברים אלו - אין קשר, אך לפנינו ניצול סיטואציה א' עבור ב').
בקצרה: "מהפכת קטיפה", פירושה - קיום בחירות כלליות לכנסת מיוחדת (שתיקרא כנסת מכוננת) וזו תפעל למשך שנה אחת בלבד, שבמהלכה תחוקק שיטת שלטון ומשפט (דבר שנגנב מהעם בשנת 1949 כאשר האסיפה המכוננת שנבחרה נמנעה מלחוקק חוקה, ומאידך-גיסא הכריזה על עצמה ככנסת ראשונה).
