התוצאה של מהלכי ספטמבר של אבו-מאזן (המזוהה במערב כמחמוד עבאס) תהיה מבוי סתום מדיני. כפי ש
ביטא זאת סגן היועץ לביטחון לאומי של ארה"ב לשעבר אליוט אברהס: "אין איש ממשל אחד או 'מומחה', שיש לו תשובה מוצקה מה בא אחרי האיוולת של ספטמבר באו"ם".
אנשי אבו-מאזן סיכלו כל אפשרות למשא-ומתן בשנתיים האחרונות. מדוע? התירוץ היה אי-הקפאת ההתנחלויות. אם נבחן זאת באופן לוגי: הם העדיפו שגם לא תהיה התקדמות להסכם וגם תימשך הבנייה בהתנחלויות, ושכתוצאה מהעיכוב בהגעה להסכם יינתן לישראל זמן נוסף להמשיך לבנות התנחלויות, על-פני האפשרות שתהיה התקדמות להסכם וכתוצאה מכך הזמן שישראל תוכל להמשיך לבנות התנחלויות יגיע מתישהו לסיומו.
יתרה מכך, גם כאשר הייתה הקפאה מוחלטת של התנחלויות, הם לא הזדרזו לסיים את המשא-ומתן בתוך פרק הזמן הזה, כדי שבסיומו לא ניתן יהיה לחדש את הבנייה בהתנחלויות שישראל תתחייב לפנות, אלא עיכבו את המשא-ומתן עד לחודש האחרון של ההקפאה, באופן שלא איפשר שום משא-ומתן מהותי.
המסקנה המתבקשת היא כי הם לא היו מעוניינים בשום משא-ומתן עם ישראל. בעצם, הם אפילו לא באמת מוטרדים מהמשך ההתנחלויות. הם היו מעוניינים רק בקבלת ויתורים חד-צדדיים, מבלי שהם יצטרכו לוותר על-אף אחת מדרישותיהם הקיצוניות ביותר. כשמוסיפים לכך את חוסר מוכנותם להכיר בזכות קיומה של מדינה יהודית, התמונה מתבהרת - הכוונה האמיתית היא להכניע את ישראל.
חשוב להדגיש: למרות שבאופן הגיוני היא הייתה צריכה להיות כזו, ישראל מעולם לא קבעה את הדרישה להכרה ערבית בזכות קיומה של מדינה יהודית כתנאי מוקדם להמשך המשא-ומתן. היא רק קבעה זאת כיעד למשא-ומתן עבור עצמה.
יש המנסים להפוך את המשא-ומתן למשחק פוקר. אנו נגיד תמיד "כן, אבל", וניזום הצעות חדשות במסגרת המשא-ומתן לא כדי להגיע לתוצאה אלא רק כדי להוכיח שוב את סרבנותו של הצד השני. אבל מאחר שהצד השני חזק במישור התעמולתי ומצליח אפילו להציג את אי-קבלת התנאים המוקדמים שלו כסירוב שלנו, ומשום שרוב העולם לא מתעניין בפרטים ולא מתעמק בעובדות, אלא מגיב לפי אינטרסים ידועים מראש, לא ברור כמה יעילה ההוכחה הזו. אבל ברור כי התהליך הזה לא יגיע אף-פעם לידי מיצוי.
העובדה היא כי הסרבנות של
יאסר ערפאת הוכחה כבר על-ידי
אהוד ברק בהיותו ראש ממשלה במשא-ומתן שנוהל בחסות הנשיא
ביל קלינטון בקמפ-דייוויד, והסרבנות של אבו-מאזן הוכחה כבר במהלך המשא-ומתן שניהל עמו
אהוד אולמרט בתקופת כהונתו של זה כראש ממשלה. למרות כל ההוכחות הללו שוב מצפים מאתנו להמשיך ולשחק את הפוקר הזה, ולהעלות את ההימור, כאילו הצד השני לא גילה כבר את הקלפים.
התוצאה תהיה שאנו ניאלץ כל פעם להציע הצעות יותר ויותר ותרניות, כי חייבת להיות התקדמות, וכך סרבנותו של אבו-מאזן תזכה בפרס. כך לא מנהלים משא-ומתן. כך מעודדים סרבנות.
כעת מונחת על הכף הצעה לגבולות 67'. הצעה זו אינה מעשית וכולם יודעים זאת. אפילו ללא קשר לגבולות, עצם ההכרזה על מדינה היא חסרת משמעות משום שלרשות חסרים הרבה מן האלמנטים המחויבים כדי להגיע למעמד של מדינה.
בנוסף, החלטה של העצרת הכללית לא יכולה לבטל את החלטות מועצת הביטחון 242 ו-338 אשר קבעו כי הגבולות ייקבעו בהסכמה וכי הם צריכים להיות גבולות בני-הגנה לישראל. כך גם כל הכרזה או החלטה אחרת של אוסף כזה או אחר של מדינות, או של הקוורטט, או אפילו אם תצא מפי הנשיא אובמה, אינה יכולה לבטל את תוקפן של שתי החלטות אלה. אך יש בהן כדי להעלות את רמת הציפיות של ציבור תומכיו המצומצם של אבו-מאזן לרמות בלתי מעשיות.
בעצם הדיון על הכרזת מדינה והאזכור של גבולות 67' בהקשר זה, המדינות שיעשו זאת מעלות את אבו-מאזן על עץ גבוה ושורפות את הסולם.
אני יודע, אני עדיין חייב לכם תשובה לשאלה - מה הפתרון הרצוי, ואיך משכנעים את מדינות המערב לתמוך באסטרטגיה שלנו ללא המשא-ומתן העקר הזה. על-כך במאמריי הבאים.
