הצונאמי הכלכלי - למה זה שוב קורה?

ייתכן שיש כלכלנים שהתשובה לשאלה הזו נראית להם מובנת מאליה. אך לטובת מי שפחות בקי בכלכלה אנסה להסביר זאת בעזרת משל.

נניח שבעיר מסוימת חלה התדרדרות מוסרית חמורה, ורוב הנשים עברו לעסוק בזנות, ורוב הגברים הפכו ללקוחות שלהן. כעת תארו לעצמכם שכתוצאה מכך ביום מן הימים פורצת בעיר הזו מגיפה של מחלות מין. מיד יזדעקו פרנסי העיר ויתחילו לחלק תרופות לכל האוכלוסיה. גם למי שצריך וגם למי שלא צריך. אולי אפילו יעשו בדיקות למצוא מה מקור אותה מגיפה. אך בזה יסתיים העניין. איש לא יעלה על דעתו שבעצם צריך לטפל בפריצות המוסרית. האם הייתם מתפלאים אם באותה עיר כעבור זמן קצר הייתה פורצת שוב מגיפה של מחלות מין?

באלגוריה, זו בדיוק הסיבה מדוע הצונאמי הכלכלי של 2008 לא באמת נפתר והוא חוזר שוב, וימשיך לחזור כל עוד הממשלות והבנקים המרכזיים לא יטפלו בבעיה האמיתית.

הבעיה האמיתית בכלכלה העולמית היא הפריצות של השימוש באשראי. מדובר בגירעונות אדירים הקיימים הן ברמת הממשלות, המוציאות יותר ממה שיש להן, והן ברמת הפרטים אשר צורכים יותר ממה שהם מייצרים (באופן ממוצע לנפש). לאירופים יש חוב מצטבר של בערך 336,000 שקל לאדם, לארצות-הברית חוב של 156,790 שקל לאדם. לישראל, לשם השוואה, חוב חיצוני של כ-42 אלף שקל לאדם. התוצאה היא שאיסלנד פשטה את הרגל, יוון בהסדר חובות, וספרד, אירלנד, פורטוגל ואיטליה בדרך לשם.

ב-2008 טיפלו רק בתופעת לוואי חמורה של הבעיה הזו, והיא גלגול האשראי הבלתי-אחראי הזה על-ידי הבנקים באופן מופקר. במקרה המסוים של אותה שנה, היו אלה המשכנתאות שניתנו לאנשים שאין באפשרותם להחזיר אותן, בעידוד הגופים החצי-ממשלתיים פאני-מיי ופרדי-מק, שהוקמו למטרה זו על-ידי הממשלים הדמוקרטיים בארצות-הברית. לוקחי המשכנתאות הסתמכו על-כך שהם יוכלו לגלגל את המשכנתה על-ידי לקיחת משכנתה גדולה יותר כל-אימת שמחיר הדירה שלהם יעלה. ברגע שמחירי הדירות הפסיקו לעלות הפירמידה התמוטטה.

הטיפול שניתן לבעיה ב-2008 היה נקודתי. הממשלות הזרימו כסף כדי להציל את המערכת הבנקאית מקריסה. בנוסף החמירו רק במעט את הקריטריונים למתן משכנתאות מאותה נקודה והלאה. הזרמת הכספים רק החמירה את התופעה הכוללת של פריצות השימוש באשראי בשאר המגזרים.

סימפטום אחר של התופעה היא העלייה באבטלה. כאשר אין מייצרים מספיק, אלא מוציאים כסף גרעוני לקניית מוצרים מחו"ל, גם אין מספיק מקומות עבודה. מה עשו הממשלות כדי לפתור את הבעיה הזו? שוב - השתמשו בהזרמת כסף לשוק. בעיקר על-ידי מתן אשראי זול בריבית אפסית. התקווה הייתה כי הכסף הזול יביא לעלייה בביקושים, או ינוצל להשקעות, וכך ייצר מקורות תעסוקה. אלא ששוב, הכסף הזול רק גרם להחרפת הגירעונות, והיה למעשה שפיכת דלק על המדורה.

מסיבות פוליטיות המנהיגים בעולם ממשיכים להגדיל את הגרעון כדי להתחמק מלתת פתרונות כואבים, לפחות עד הבחירות הבאות, בתקווה שתפוח האדמה הלוהט ייפול לידיו של פוליטיקאי אחר בסופו של דבר. זה בדיוק מה שהכריז ברק אובמה שבכוונתו לעשות בנאומו האחרון. היחיד שמתחיל לדבר באופן גלוי על הפתרון הבלתי-נמנע הוא נגיד הבנק האירופי ז'אן-קלוד טרישה, שקרא למנהיגי איטליה לגבש צעדי צנע. לו כנראה זה קל, משום שהוא תלוי פחות במערכת פוליטית של מדינה זו או אחרת.

אך זה חייב להיות הפתרון בכל מדינות אירופה ובארצות הברית, אם הן לא רוצות שהמשבר ישוב ויפקוד אותן בחומרה הולכת וגוברת אחת לכמה שנים. המדינות חייבות לקצץ בחריפות את התקציבים הממשלתיים שלהן, ובמקביל הן חייבות להוריד באופן דרמטי את רמת החיים של תושביהן. אין מנוס. הגיע הזמן להחזיר חובות, ולשם כך חייבים לצרוך פחות ממה שמייצרים.

כיצד מביאים להורדת רמת החיים של הציבור? הרי הממשלה לא יכולה להורות לאנשים פרטיים מה לעשות בכספם. אבל הממשלה יכולה לגרום לכך שמוצרי הצריכה יהיו יקרים יותר עבור הציבור, וכך הוא ייאלץ לצרוך פחות. עושים זאת על-ידי הטלת מיסים עקיפים.

כדי שהורדת הצריכה לא תפגע בתעסוקה, ותחמיר דווקא את מצב האבטלה, הממשלות יצטרכו לכוון את המיסים העקיפים שלהן כך שהם יפגעו בעיקר, או כמעט רק, במוצרי ייבוא. בעבר עשו זאת פשוט על-ידי העלאת מכסים, אך כיום ייתכן שהממשלות יצטרכו לגלות יצירתיות רבה יותר, עקב הסכמי סחר בינלאומי שהן חתומות עליהם. זו בשורה לא טובה לסין שממנה מגיעים רוב מוצרי הייבוא למערב. אך הסינים כבר נערכו לאפשרות הזו על-ידי פיתוח השוק הפנימי למוצרים שלהם באמצעות העלאת רמת החיים של תושבי סין עצמה.

מה זה אומר לגבינו? מסתבר שה"בעיה" של ישראל, היא התרופה של שאר העולם. אם מנהיגי הכלכלה העולמית יעשו את מה שנדרש מהם, וכפי הנראה בקרוב לא תישארנה להם הרבה ברירות אחרות, הם יצטרכו להעלות את יוקר המחיה. כך שמי שמצפה שיוקר המחיה בישראל לא יהיה גבוה משאר העולם, כנראה שתקוותו תתגשם בקרוב - יוקר המחיה בשאר העולם יעלה. אין זאת אומרת, כמובן, שאנחנו לא צריכים לטפל בבעיות מבניות במשק הישראלי, ובראשן נושא הריכוזיות והמונופולים.