כשנתתי ל
יצחק תשובה 30 אלף שקל הלוואה, לא האמנתי עליו שלא יחזיר. בתמונה הוא נראה אדם ישר. אבל כשהגיע מועד מחצית הפירעון, הוא הודיע שאין לו כסף כרגע, ואם לא איכפת לי לחכות עוד חמישה חודשים זה יעזור לו מאוד. דווקא כן איכפת לי, ובכלל, גם עוד חמישה חודשים לא בטוח שיהיה לו כסף, אבל מה איכפת לו, ומי יודע, אולי אלילת המזל שוב תחייך אליו, אולי זהב נוזלי יפרוץ בחצר ביתו, או משהו טוב אחר יקרה בינתיים. כן, רכשתי אג"ח מסידרה כ"ה של דלק נדל"ן, ואני רק אחד מאלפים באותו מצב, חלקם אפילו לא יודעים שהם כאלה.
לעזרתי בא "כבוד המחוקק", זה שבעברו נודע כ"כבוד השר". הוא יכול לעזור לי? הוא יכול לנסות! "חוק חדש שהציג
מאיר שטרית", בישרו הכותרות הכלכליות - "מי שלא עומד בפרעון תשלומי אג"ח - לא יוכל להנפיק אג"חים חדשים". עיינתי בטוקבקים, הציבור או מי שזה לא יהיה הריע לכבוד המחוקק, ולמרות שרוב הסיכוי שבעוד כמה חודשים הצעתו תידחה ע"י ועדת שרים לחקיקה (עוד לפני קריאה טרומית), פיו של העם היה מלא שירי הלל. "יופי שטרית", "כל הכבוד, תראה להם", "ככה צריך", "רק ככה הם מבינים, הטייקונים האלה".
בליל לא ברור של מילים
אני דווקא, אם יורשה לי, נחרדתי מהרעיון. הרי אין הצעת החוק הזאת מיטיבה כלל עם רוכשי האג"ח, הלא נטילת הלוואות חדשות בחברה חדלת פירעון, נועדה כדי למחזר הלוואות ישנות ולהציל את המלווים מאיבוד כספם או חלקו. מה ההגיון, אפוא, של כבוד המחוקק? את מי הוא בעצם מייצג? בפעם הראשונה בחיי, תפסתי יוזמה ושלחתי מכתב, מאזרח לחבר כנסת, פרשתי את טענותיי בפני כבוד המחוקק, והסברתי מדוע לדעתי החוק הזה אינו מיטיב את מצבו של המלווה אלא בדיוק להפך - מיטיב את מצבו של הטייקון המבקש לחמוק מחובותיו. "כך תמנע מחברות דרך לגיטימית להחזיר את חובותיהן", טענתי, "והרי בלאו הכי וגם ללא חוק מפורש, אף אדם סביר לא ירכוש אג"ח של חברה חדלת פירעון".
כבוד המחוקק ענה לי שעתיים אחר כך. זו התשובה אות באות, קופי פייסט, לא נגעתי:
"שלום, ראשית אשמח לקבל הצעותיך במידה ויש לך רעיונות טובים ביחס לחוק גם מיחזור חוב אינו כדר בעיני המנפיקים חייבים לכבד את מחזיקי המניות ונאכל שלהם חוסר הרגישות של החברות לכסף שהציבור הפקיד בידיהם מזעזע. מאיר שטרית". וואלה? בדיוק כמו בחיקוי שדבק בו: בליל לא ברור של מילים, פרט למילה האחרונה המובנת מכולן: "מזעזע". בעודי מזדעדע, נעניתי להזמנתו לשלוח את הצעותיי שלי. מול הרעיון הרע יש לי דווקא רעיון טוב, אפילו שניים.
החוק הראשון: מחזיק אגח יהיה רשאי במסגרת הסדר תשלומים לתבוע את אחזקותיו של בעל השליטה בחברה - גם בחברות אחרות. כך יימנע המצב האבסורדי שטייקון פותח מספר חברות, חלק הופכות אותו למיליארדר, ובאחרות הוא אינו יכול לפרוע חובותיו. לא עוד יד אחת שסופרת את המיליונים בעוד היד השניה מושטת ריקה ובוכיה. גם תשובה יכול היה במחיר חלק קטן ממניותיו בקבוצת דלק - לפרוע את חובותיו עד תומם בדלק נדל"ן.
החוק השני: בכל הסדר תשלום עם בעלי האגח, יהיו בעלי החברה (מאחזקות של 10% ומעלה) מחוייבים להשיב באופן פרטי כל סכום אותו קיבלו מהחברה כדיבידנד או משכורת מיום הנפקת האגח ועד היום. הרי לא יתכן שבמשך שנים הם משכו "רווחים" מהקופה והעבירו לכיסם, ובעת החזרת החובות יגידו "נגמר, וכולכם יכולים לקפוץ לי".
בגאווה רובי ריבלינית ובתחושת שליחות לאומית שלחתי את ההצעות לכבוד המחוקק. אם הוא ייקח אותן ויקדמן כמו שהוא יודע, אולי אוכל לישון טוב יותר הלילה, וכמוני הציבור כולו. הטייקונים, לעומת זאת, לא יאהבו את החוקים הללו, מה זה לא יאהבו, אולי אפילו ממש יתרגזו, אולי אפילו החיוכים שלהם מהתמונות יימחקו פתאום. אז שלחתי.
הפעם כבוד המחוקק לא השיב. שלחתי למחרת שוב, והוא שוב לא השיב, וכעבור עוד כמה ימים שלחתי שוב, אך שוב לא הגיע כל מענה. מסנן אותי, אה? אולי כבוד המחוקק לא באמת מזדעזע מהשבת כספי הציבור? אולי חוקים שטחיים ופופוליסטיים מספקים אותו ואין לו צורך בחוקים אמיצים עם שיניים? אולי טוב לו לזרוק סיסמא, כל עוד היא לא פוגעת בטייקונים? ואת מי באמת הוא מייצג - את בעלי ההון או את הציבור? מאיר שטרית לפחות צודק בדבר אחד: חוסר הרגישות מזעזע. אשכרה מזעזע.
