מה הטעם בויכוח בין השמאל והימין, בעניין הצעות חוק שונות שאליבא השמאל-פוגעות בדמוקרטיה, וטענות הימין, כנגד התנהלות הבג"צ (בעת ההינתקות מעזה, פינוי מאחזים), אם "המדינה" לא מקיימת חוק ובג"צ מאפשר מצב שכזה?! האם יש ספק כי קיום תקין של כל מדינה, מותנה וכפוף לעיקרון יסוד שהינו: צדק משפטי, שפירושו- קיום כל חוק וחוק, ואכיפתם על כל האזרחים, ללא יוצא מן הכלל (דהיינו- לא אכיפה בררנית).
אין צורך במאמר ארוך כדי להסביר/לשכנע באמור דלעיל, שכן הדבר ברור כשמש, ובהעדר צדק משפטי, כולם רואים את הנעשה, ומבינים כי המדינה יוצאת נגד אזרחיה.
השלטון, חייב לשמש דוגמה ומופת לקיום החוק ובעיקר באמצעות הרגולטורים השונים - שמונו על ידו; אך חלקם נרדם בשמירה, או שעקב נימוקים זרים הם נמנעים מעשות מלאכתם!; אין ספק, כי אילו כל הרגולטורים, היו מממשים את מלוא מחויבותם לציבור, אזי לבתיהמ"ש לא הייתה "עבודה", בבתי סוהר היו מתפנים תאים, ההכנסה הפנויה של הציבור הייתה גדלה פלאים, והמחאה החברתית לא הייתה מתפרצת! (רגולטורים, כולל: נגיד בנק ישראל, הממונה על הגבלים עסקיים, ראש הרשות לני"ע, רשם הקבלנים, רשם החברות, רשם העמותות, והממונה על הביטוח ושוק ההון).
לא כאן המקום, לפרט כשלים אצל כל אחד מהרגולטורים, אך פטור ולא כלום, אי-אפשר: נגיד בנק ישראל דואג רק לחוסנם של הבנקים, על חשבון הכסף של הציבור / הממונה על הגבלים עסקיים מצא כי היה קרטל בין הבנקים לעניין גובה העמלות, אך במקום להגיש כתב אישום ותביעה כספית, "המליץ" לציבור להגיש תביעה ייצוגית / הממונה על שוק ההון, אפשר דמי ניהול ענקיים בקופות פנסיה, ובכך נלקח כסף רב מכיסי חוסכים.
מאחר שהרגולטורים, אינם אוכפים מלוא החוק או מבצעים אכיפה בררנית; אזי התוצאה הינה איומה: מחד, האזרח הקטן נותר חסר מגן כנגד גופים שלטוניים, וכנגד עסקים גדולים (כמו: בזק,
סלולר, חברות ביטוח, וכדו'); מאידך - אזרחים יחידים שאינם מבליגים, נאלצים לממן מאבק משפטי - מכיסם!. (רק מי שחווה על בשרו הגשת תביעה יצוגית, יודע איזה דרך יסורים עוברים התובע היצוגי ועורך דינו, ואיזה אחוז מהן מתקבל).
מר גורלו של נושא משרה בשירות הציבורי, אשר מעז לחשוף מעשי שחיתות, ולהתלונן; לרוב הוא מפוטר מעבודתו, וגם "זוכה" לתביעות כספיות ענקיות (בכוונה תחילה), מצד עושי השחיתות ושותפיהם, כדי להפחידו ולאיים בהרס חייו.
בית המשפט - המגן היחיד שנותר לאזרח
בתיהמ"ש לא נועדו להיות שוט לאכיפת חוקים, אלא לפתור סכסוכים כספיים, מחלוקות רכושיות, וכדו'; ואילו המשפט הפלילי - נועד להרתיע מי שביצע עבירה. אולם, עקב אי-מיצוי סמכויות רגולטור, אזי, המגן היחיד שנותר לאזרח הינם בתיהמ"ש! אולם, שופטים לא מסוגלים להתמודד עם ים הטיעונים הטכניים - המועלים בתביעות, ולא עם אוקיינוס "העובדות" שכל צד מציג; במקום שרוב העיוותים הכספיים יפתרו ע"י הרגולטור, אזי זה מתנער מכך, ואז הפרט "נזרק" לנפשו.
לכן, בתיהמ"ש קורסים מעומס וביהמ"ש העליון חדל לשמש כערכאת ערעור בפועל, וביושבו כבג"צ - מתמקד בעתירות מסוימות! והתוצאה המרה - אנשים חשים כי אין דין ואין דיין. מסקנות: יש לנתק את החיבור בין השלטון ובין הרגולטורים השונים (דהיינו - אלו לא ימונו ע"י השלטון, אלא ע"י גופים ניטראליים, שלא כאן המקום לפרטם, אך לדוגמה: ועדת אד-הוק שתורכב מנשיא המדינה,
מבקר המדינה, ויו"ר הכנסת). כאשר רגולטורים יבחרו ע"י גופים ניטראליים, אזי יפסק הקשר הגורדי בינם ובין השלטון.
דוגמה לאי-צדק בסיסי, מתוארת בעתירה שהוגשה ע"י הכותב - לבג"צ, בשם 76 עותרים (2300-11); כאן, בוקש דבר יסודי ופשוט: משלוח כל החלטות שנעשות ע"י רשמי הוצל"פ, לחייבים, באמצעות דואר רשום (במצב דהיום, החלטות שאורכן עד 17 שורות, אמורות להשלח באמצעות דואר "רגיל", ואילו החלטות יותר ארוכות, אינן נשלחות, אלא רק הודעה כי החלטה מסוימת נעשתה, והיא מצויה במזכירות לשכת הוצל"פ, והחייב "מוזמן" לסור ללשכה רלוונטית, כדי לקבלה, תמורת 4 שקלים בגין כל צילום!).
התוצאה נוראית, שכן רשמי הוצל"פ אינם מוודאים אם הודעה בדבר החלטה ארוכה (שתמיד יותר מהותית מהחלטה קצרה)- נשלחה לחייב, ואם האחרון סר ללשכה כדי לקבלה; ומאידך, עושים מייד החלטות אחרות- ע"ס אותה החלטה שלא נשלחה- ובהן מטילים עיקולים על כספים בבנקים, והגבלות איומות על חייבים (אי-חידוש רישיון נהיגה, אי-חידוש דרכון, עצירת כרטיס אשראי, וכדו'). והיותר חמור: פינוי בתים בתום 21 יום, ע"ס שטר משכון לטובת בנק. וכל זאת, כאשר חייב נאלץ להפסיד יום עבודה כדי לנסוע ללשכת ההוצל"פ! ("הזוכים" פותחים בכוונה תחילה תיקים, בלשכות הרחוקות ממגורי החייב).
יש לדעת, כי כיום כל תביעה כספית עד 50,000 שקלים נפתחת כמו תיק הוצל"פ, למרות שלא ברור אם יש חוב, ואם הסכום הנדרש הינו הנכון; משמע, אין לפנינו חייבים שלא פרעו שיק או לא קיימו פס"ד, אלא תביעות רגילות, שבהן הנתבע מוגדר "כחייב", ואז רשם הוצל"פ עושה כנגדו החלטות נוראיות, כבר עם הגשת התביעה, כאילו ואין מחלוקת לגבי עצם החוב וגודלו.
תגובת המדינה לעתירה הייתה זו: אכן אלו פני הדברים, אך תוכנה חדשה (שטרם באה לעולם) אמורה לפתור את העיוותים, וזו הייתה אמורה להיטמע במחשב ההוצל"פ, בחודש דצמ' 2011, אך הדבר נדחה לחודש אפריל 2012. אולם, ידוע לכל, עד כמה הבטחות שלטוניות מתקיימות, ואם כן- באיחור של שנים;
ומי ערב כי התוכנה החדשה תיתן פתרון לעיוותים המתקיימים במשך שנים- ונמשכים?! עד כה, בג"צ סרב ליתן סעד זמני, אלא ממתין לביצוע "הבטחת" המדינה; והעותרים שואלים: איך יתכן שלא מקיימים כללי הצדק הטבעי (משלוח כל החלטה והחלטה לצדדים, כפי שהדבר נעשה בכל בתיהמ"ש), אלא ממתינים ל"משיח", ובינתיים מלקים את הכאילו חייבים בשוטים ועקרבים!
מחודש ינואר 2009, מערכת ההוצל"פ אינה כפופה למערכת בתיהמ"ש, אלא רק לשר המשפטים (במסגרת הרשות לאכיפה וגביה), ולכן הלה היה יכול למנוע את כל העוולות הללו, אילו היה מורה למנהל הרשות, להתנהל כפי שמתנהלת מערכת בתיהמ"ש.
מוזר ותמוה - מדוע שר המשפטים אינו פועל למימוש צדק, ומאידך, מדריך את פרקליטות המדינה להתנגד לסעד שבוקש?! מה הטעם במאבקו בעניין אופן בחירת שופטים, כאשר ביד השניה - הוא מונע קיום חוק יסודי כמו חוק ההוצל"פ? מה אמורים שופטים לחשוב כאשר משרד המשפטים לא דואג לאכוף חוק?
ביום 15.12.09, הגשתי עתירה לבג"צ (10040-09), לעצירת גבייה מנהלית ברשויות מקומיות שנעשות ע"י גורמים עסקיים פרטיים; בג"צ קבע כי זו תידון במסגרת ערעור אזרחי (עע"מ 8380/07), אך בסופו של יום העתירה לא נדונה!. ואני שואל: איך שר הפנים מאשר לרשויות המקומיות לפעול, כאמור? ממתי לשלטון מותר להשתמש בגובים פרטיים?
ואני לאור הנ"ל, נשאלות שאלות כדלקמן: מה טעם בחינוך לדמוקרטיה, כאשר זו מתבצעת רק בספרי ביה"ס? מדוע להשאר בארץ, לסכן חיים בצבא, כאשר באף מדינה מערבית אין פוגעים בזכויות יסוד כמו בישראל?
אני שואל את שר המשפטים, חברי הממשלה, חכי"ם, שופטי ביהמ"ש העליון כך: מה אמור האזרח הנרמס- לעשות? האם אינכם חוששים מרעידת אדמה אזרחית?
