בחירתה של מועצת מרצ בזהבה גלאון כמנהיגת המפלגה, היא כפי הנראה המסמר האחרון בארון הקבורה של מפלגה זו וחבל!. לאור העובדה כי מפלגת העבודה הינה סופרמרקט רעיוני בו דרים בצוותא טייקונים ויחימוביצ׳ים חשוב היה כי תיוותר מפלגה אשר תשמר את הגחלת של מאבק סוציאלי למען הקבוצות החלשות בחברה.
אולם, התעקשותה של גלאון לאורך שנים רבות להכריז מעל כל במה כי כל החוליים בחברה הישראלית, מקורם לשיטתה בכיבוש ולו אך נפטר מיהודה ושומרון תהפוך מדינת ישראל לגן עדן סוציאל דמוקרטי, התעקשות זו התבררה כמנת רעל קטלנית עבור מרץ והיא בין הגורמים העיקריים להבאתה של מפלגה זו אל עברי פי פחת.
לצורך הגילוי הנאות החתום מטה ו
אילן גילאון החליפו מהלומות (ממש!) בצעירותם בשערי העיר אריאל אך הדבר אינו גורע מהעובדה הבסיסית ומהאמת שגילאון היה הקלף החברתי האותנטי ביותר שיכולה הייתה מרצ לשלוף בימים בהם הנושא החברתי נישא בכל פה ומכל פינה. החיספוס, הדוגריות, הרקע, אורח החיים, תכונות אלו של גילאון יכולים היו למצב את מרצ כמפלגה מורדת ובועטת אשר מסוגלת להתחבר להמוני צעירים חדורים להט סוציאלי מהפכני, כפי שנראו בשנה האחרונה ברחובות הארץ.
גלאון, מנהמת ליבה, בחרה לעסוק ברוב זמנה בחיים הציבוריים בנושא הפלשתיני ובמעט הזמן שכנראה נותר לה עסקה בקידום שיוויון לנשים ובזכויות הומואים ולסביות. נושאים חשובים בהחלט אך נתפסים בציבוריות כ"שיינקינאים" במהותם. איפה הילדים הרעבים? איפה הזקנים החולים? איפה הנכים? איפה חסרי הדיור? איפה שכונות המצוקה והפריפריה? נושאים קרדינלים לחברה הישראלית אשר היום יותר מבעבר עומדים ויעמדו בראש סדר היום הציבורי.
בקרוב, בקרוב מאד, תגלה מרצ כי עשתה מקח טעות נורא ופאטלי מבחינתה, ובעצם בחרה לבצע חרקירי חברתי ולהתאבד דווקא בימים בהם הנושא החברתי נישא בפי כל. ל
שלי יחימוביץ' נתאפשר כעת לאסוף את פרורי מרץ האחרונים שנותרו. ולנו, לציבור הישראלי כל שנשאר הוא לעמוד דקה דומיה ולומר קדיש על פטירתה המצערת בטרם עת של מרצ ולהוסיף לשמה את התואר ז״ל.
