טיוטת דוח
מבקר המדינה בפרשת הרפז, על הפרטים הראשוניים שדלפו ממנה, חושפת את אחת מבעיות היסוד במבנה השלטוני בישראל בו לרמטכ"ל ולעיתים אף לאלופי צה"ל נוספים יש השפעה שמאפילה לעיתים על הדרג הפוליטי הנבחר. מציאות זו ששורשיה במצב החירום המתמיד בו מצויה ישראל אינה בריאה והיא עלולה לא פעם לייצר בדרגי הפיקוד הגבוהים בצה"ל את התחושה כי יש להם עדיפות, הנגזרת מהאחריות הממשית שעל כתפיהם, על מקבלי ההחלטות האזרחיים קרי הממשלה. זו, כאמור, הייתה גם הנקודה בה שגה הרמטכ"ל היוצא
גבי אשכנזי. במקום לכופף את עצמו כלפי הדרג הפוליטי שנבחר באופן דמוקרטי, הוא ניסה לקדם אג'נדה עצמאית המנוגדת בצורה בוטה לעמדתם של שר הביטחון וראש הממשלה.
המקרה הפרטי הזה מייצג מציאות רחבה יותר. לדוגמה לפני מלחמת ששת הימים לחצו כמעט באלימות אלופים במטכ"ל על ראש הממשלה לוי אשכול כדי שזה יחליט לפתוח במלחמה עם מדינות ערב. עוד לפני כן, בעיצומה של מלחמת השחרור, התמודד ראש הממשלה הראשון דוד בן-גוריון עם מרד ממשי בצמרת צה"ל ופעל להחלפת הרמטכ"ל. קשה בהקשר הזה שלא להיזכר גם במשה דיין ז"ל ו
אריאל שרון יבדל"א, שנהגו באופן שיטתי לבוז לשרי הממשלה, להפר פקודות מפורשות של בכירים מהם ולנהל את יחידותיהם בצה"ל ואף את הצבא כולו כאחוזה פרטית.
מעניין לציין כי בכל המקרים האלו, כמו גם במקרה של גבי אשכנזי, הציבור ברובו נטה דווקא לכיוון ראשי צה"ל והתייחס בסלחנות כמעט אוטומטית לכל שיגיונות הלב שלהם גם אם משמעות התמיכה הזו הייתה פגיעה ממשית בדמוקרטיה הישראלית.
נוהג שאינו ראוי לימינו אלא שהנוהג הזה שהתאים, בדיעבד כמובן, למציאות בה מדינת ישראל הייתה קטנה יותר ופערי הדעות בין הקטבים בה היו מרוככים, אינו ראוי בימינו. חמור מכך, הוא טומן בחובו את הסכנה כי גם צה"ל יאבד את האמון המוחלט לו הוא זוכה מהחברה הישראלית כולה. מבחינה זו כי כיום יש להגביל בצורה ברורה יותר את משקלו של הצבא בשיח הישראלי ולהדיר אותו לחלוטין ממצבים שבהם הוא ימצא את עצמו בהתנגשות עם הדרג שמעליו.
אחת הדרכים המרכזיות ליצירת נתק כזה היא על-ידי הגדלת תקופת הצינון המוטלת על חברי המטכ"ל שירצו להשתלב בפוליטיקה הישראלית למשך זמן ממושך. אלוף או רמטכ"ל צריכים לדעת שהסכמתם למלא תפקיד זה משמעותה ויתור מוחלט מצידם, למספר גדול של שנים ולא רק לשלוש שנים בודדות, על יכולתם להשפיע על המערכת המדינית בארץ. נכון קו נוקשה כזה לכאורה מונע את כניסתם של אנשים בעלי ניסיון רב למערכת הפוליטית, אבל הוא מונע את הרעה החולה שקיימת היום, בה קצינים בכירים מתחילים לפזול לעבר המערכת הפוליטית כבר בסוף כהונתם הצבאית.
בנוסף לקו הנוקשה הזה נראה כי ראוי לחוקק חוק מחייב ורחב על הקמת מועצה לביטחון לאומי, שעל-פי חוק תהיה בעלת עוצמה וכוח ביטחוניים רבים. מסגרת מהסוג הזה אם היא תקבל שיניים, תקטין באופן ממשי את הבלעדיות של מערכת הביטחון על קבלת ההחלטות בתחום הצבאי, תחום שמעצם טבעו משיק בצורה מהותית למערכת המדינית וקשור בה באופן שאינו ניתן להתרה. רק פעולות כאלו ימנעו בעתיד את ניסיונות הפוטש הבאים שיובלו מהמטכ"ל נגד הממשלה או לפחות נגד החלטות שר הביטחון.
