חג העצמאות - מעיין מפכה כח ואמונה

קשה למצוא עַם העורך חשבון נפש בכפייה כפי שנעשה במדינתנו מדי ערב יום עצמאות. די לנו בארבעים ימים מאלול ועד יום הכיפורים, עמוס עלינו מדי שטף שידורי אקטואליה מיוסרים כל שעות היממה. לפיכך הדברים הבאים אינם חשבון נפש ואף לא ייסורי כליות. נפלה בחלקנו הזכות להתבונן 'תוך כדי תנועה' בתולדות העם המופלא הזה, ולשם שינוי נביט בו במשקפיים אחרים.

חשודים הננו בעצם המצאנו בעין הסערה ועל-כן איננו אובייקטיביים לתאר את גודלו של הפלא הנקרא העם היהודי. נגועים הננו ברגשות עזים, כאלה המשבשים ניתוח קר ללא משוא פנים. ששים הננו אלי קרב-מילולי, מה שפעם נקרא 'מלחמת אחים' רחמנא לצלן, תרים אחר הניגוד והצללים. ומכאן, אם חפץ איש להשיב על נבואות החורבן של מיטב הוגי השמאל, מוטב לו לגייס את משקפתו של הגוי, נטול אגו והעצמה אישית.

וכך, בתור דוגמה, הגה לו הסופר האמריקני מרק טווין:

"..הוא זוהר ככוכב לכת בשמיים לא פחות מן המעצמות הגדולות. חשיבותו המסחרית מרקיעה שחקים בחוסר כל יחס למספרו באוכלוסיה הכללית. תרומתו לרשימת הכבוד של אישים בספרות, מדע, אומנות, מוזיקה, כלכלה, רפואה ומדעי הרוח חורגת מכל קנה מידה. הוא ידע להילחם על נפשו, בכל הדורות, גם כאשר ידיו כפותות לאחור. מותר לו להתהדר בכך." יאמרו המקטרגים, כל זה נכון, שם בחוץ-לארץ, ועכשיו 'הזבל' מרוכז ומסריח. שוגים הם, וזאת בלשון המעטה.

ברם, אם נזכור שדברי הסופר המהוללים נכתבו תוך כדי צמיחת היבלית הגרמנית, ואשר שורשיה חלחלו אל מתחת לארצות התרבות האירופאית הנאורה, יובן עוד יותר גדלו של הפלא היהודי. אין חובה לקבל ככתבם וכלשונם את סיפוריו של יוספוס פלביוס על נשים שאכלו בשר ילדיהן, את זה נקרא בליל תשעה באב מתוך דבר הנביא עצמו במגילת איכה, ואת הנשאר שחטה המאכלת הנאצית. כמעט הכול. איזה אירוע מתקרב בעוצמתו לתחתית השאול המפחידה הזו? ומה היום הננו? ומה בסיס הפחדת החורבן בעת בה אכן מהלכים זקנים ונשים וטף בחוצות הארץ בכלל ובירושלים בפרט, בדיוק כדבר הנביא?

כמעט בכל תחום תמצא את הראשוניות, המקוריות, פריצת דרך, ובמלוא הצניעות, הם אלה המאפיינים את הכישרונות הישראלים הגאוניים. תולדות העם הזה עטורים עטרת גבורה, שזורים בהקרבה שגם מאה פלביוסים לא יצליחו להכחידם. אף כאן ייטיב המשקיף החיצון לצייר עוצמתו של העם הנרדף הזה. כך כותב תאודור מומסן ההיסטוריון הגרמני בתיאורו את מעשי המרד של היהודים מול הרומאים:

"האחדות הלאומית הדתית אשר הממשל הרומית ביקשה לפוררה, רק התחזקה מכוח הניסיון הזה להדבירה.. אם ניצחונותיו של טריאנוס במזרח התפוררו לו מתחת ידיו, יש למרד היהודי חלק בכך. פרץ מרד בר-כוכבא שלא היה בדומה לו לעוצמה ולמשך בכל תולדותיה של הקיסרות הרומאית. הקיסרים גברו על הישות היהודית שהיוותה מדינה בתוך מדינה. הלגיונות יכלו לחומותיה של ירושלים, אך לא יכלו לה, ליהדות עצמה."

ייתכן שכבד הוא משא ההיסטוריה על כתפי חלק מאתנו. אך במסע ובמסה במאה ועשרים שנות ציונות, גם כאשר הייתה טלטלה בין תקווה לייאוש, והיום היא חלופה למאבק בין הציונים לפוסטים על סוגיהם, ניצחה הרוח, ניצחה האמונה, ניצחה התקווה. שפת הקודש המחודשת פורחת ומהלכת על שפתי עוללים וזקנים כאחד, קתדראות של מחקר ועיון, מכונים לפיתוח וייצור, צבא עברי להגנה ולמשמר, גם אם הוא מוקד ומשיכה לגידוף ושנאה, השכלה לכל דכפין, גם אם הישגיהם של חובשי הספסלים לא בפסגה, והחקלאות והרפואה הפכו לטבע שני, מעין שגרה מובנת מאליה.

ימי זיכרון ועצמאות - כוח לתקווה ומרפא לנפש

קשה להצביע על תחילת המהלך ההיסטורי הנפלא הזה, הכביר שאין כדוגמתו במרחבי יקום עמוס מלחמות, ניצחונות ומפלות, מוות ותקווה, היוצר בשבוע אחד תחילתן של שתי מהפכות, הבולשביקית והציונית, שאת מהלכן איש אינו חוזה. ניתן לתאר זאת כתופעת השרפה האיטית המתקדמת ומבקשת חמצן לפעילותה. רוחות זרות מנשבות ומנסות לכבותה מפעם לפעם, עד שבא הפיצוץ הגדול ואין מי שימנע עוד בעדה. מהו אותו מנגנון פנימי המכתיב מבנה כה מורכב בנשמת אפו של היהודי וכן עמו, משחר ההיסטוריה ועד הלום? מהו החומר המזין את הטלטלה התמידית של נדנדת הגאולה הממאנת להופיע בכל הדרה? ובכל זאת, דעיכת הטלטלה הולכת ונגלית לעינינו.

לא נסתתרו מעיני פגמיה של האומה הזו, ובכל זאת, מוטב להוריד את להבות הויכוח לפחות פעם או פעמיים בשנה. ימי זיכרון ועצמאות הם כמעיין המפכה כוח המשכיות, כוח לתקווה ומרפא לנפש. במעלה ההר אל הגאולה יש מורדות ופסגות, יש המסתחררים על נקלה ועל-כן תלונתם רבה, ויש כאלה הבטוחים בביאתו כבר מחר, ליל יום העצמאות. אמן כן יהי רצון.