|
|
לגיטימציה פנימית [צילום: פלאש 90]
|
|
|
|
|
המדינה הודיעה לבג"צ שתממן שכר של רבנים רפורמים ביישוביהם או בקהילותיהם ויש לברך על הודעה זו. ישראל היא מדינת הלאום היהודי ומדינה דמוקרטית. מזה נובע שיש לאפשר לכל קהילה יהודית לבטא את עצמה, לקיים את תרבותה ומנהגיה. ככל שקהילות וזרמים ירגישו שכאן הם יכולים להתבטא וליצור, ככל שהם ירגישו כאן בבית, כן ייטב!
תגובות הזעם של כמה רבנים, פוליטיקאים ועסקנים, לא אחרו לבוא. אני שואל את עצמי: ממה הם פוחדים?
האם יש איזה חידוש או רעיון מודרני שהאורתודוקסיה עצמה, או לפחות חלקים רחבים בתוכה, לא הצליחה להתמודד עמו? האם בעידן של גיוון אין-סופי של קהילות אורתודוקסיות מודרניות וחרדיות יש משמעות למאבקים נגד הרפורמים? או שמא הצהרות מתלהמות מושמעות יותר בשירות המאבק בין קבוצות אורתודוקסיות לבין עצמן ולצורכי דה-לגיטימציה פנימית? מהו בכלל משקלם של הרפורמים בישראל בעידן של הפרטה כמעט טוטאלית של חיי הדת (כשרויות פרטיות; בתי דין פרטיים; קהילות; חסידויות; ישיבות, בתי מדרש, סמינרים, מדרשות, מכינות וכד')? האם בתקופה זו של גידול, ריבוי והתעצמות טרם הגיעה העת לכך שהאורתודוקסיה תזנח ביטויים של חולשה שאפיינו אותה עד לפני ארבעים-חמישים שנה ותפסיק להגיב מתוך פחד בלתי-מוצדק?
המאבק של עסקנים אורתודוקסים ב"הכרת המדינה" ברפורמים מוטעה או צבוע או שניהם. הוא נוגד את היותה של ישראל מדינת הלאום היהודי ומדינה דמוקרטית החייבת לאפשר מקום לכל העדות, הקהילות והזרמים בתוכה. מוטעה גם משום שהוא מייחס חשיבות ומשמעות מוגזמת ל"הכרת המדינה" ויוצר יחסי תלות שהם מסוכנים לקיומה של הדת. תורת ישראל וסמכות פוסקי ההלכה היא עצמאית ואינה תלויה בהכרת המדינה. רוב הציבור החרדי וחלק לא מבוטל מהציבור הדתי לאומי אינם מכירים בסמכותה של הרבנות הראשית למרות שזו נהנית מהכרת המדינה יחד עם הכנסיות הנוצריות, בתי הדין השרעיים, הדרוזים והבהאיים.
היו שהתרעמו על כך שהמדינה מכירה בכלל ב"תואר" רב רפורמי תוך הטעיית הציבור כאילו רבנים אורתודוקסים עוברים הכשרה מסודרת וממוסדת בדרך אל ה"סמיכה" לרבנות. רבני ישראל למדו תורה לשמה בישיבות הקדושות. כשהחליטו ללמוד לרבנות ודיינות למדו הלכה ועמדו בבחינות. רובם המוחלט של הרבנים בישראל לא עברו שום הכשרה מסודרת לתפקיד הרב. זאת ועוד: עשרות אלפי אנשים חרדים ודתיים לאומיים בארץ ובעולם מכונים רבנים מבלי שהוסמכו כלל לרבנות. (כן, עשרות אלפים!) רבים מהם גם ממלאים תפקידים רשמיים או רשמיים למחצה כ"רבנים". מה לכם כי תלינו על הכרת המדינה בכמה רבנים רפורמים שהוכשרו בלימודים במוסד הגבוה של תנועתם ומכהנים בקהילות רפורמיות?! הם רבנים רפורמים שקהילתם רואה בהם רבנים.
אלה הנאבקים נגד הרפורמים אינם נלחמים את מלחמתה של תורה, אינם עומדים על משמרת ההלכה ובוודאי אינם מקדשים שם שמים. יש לחדול ממאבק עקר זה ולאפשר לכל קהילה לחיות כאן את חייה ולהתמודד על דרכה עם אתגרים קשים ומורכבים מעבר למריבות הישנות. אפשר אולי לראות בהודעה מהשבוע שעבר הזדמנות לפתוח ביחסים אחרים בין הקהילות השונות.
אמנם תהום פעורה בין אורח-חיי והשקפת עולמי ההלכתית לבין אלה של היהדות הרפורמית והקונסרבטיבית אך בו-זמנית ניתן לבנות גשרים בינינו, שלא מתוך התפשרות או ויתור על עקרונות.
אינני מתכוון ליחסים במישור האישי, הגם שאלה חשובים ביותר. גם לא לנימוסים נאים בין נציגי הזרמים הנפגשים על שולחנם של תורמים, קרנות פילנתרופיות וועידות של ארגוני-על. מדובר על גשרים מהותיים, היוצרים אחיזה של ממש בכל צד והנשענים על יסודות איתנים.
השאלה: האם ניתן לבנות גשרים כאלה?
תשובתי: ברוב מישורי-המפגש הקיימים - אין סיכוי. הדבר מחייב יצירת מישורים חדשים שיאפשרו את המפגש למרות הפערים. זה קשה מאוד - אבל אפשרי!
היחסים בין רפורמים לאורתודוקסים מתנהלים בשני ערוצים נפרדים: מאבק ציבורי ופוליטי בין קבוצות יריבות מחד, או דיאלוג ושיתוף פעולה, במה שניתן, למען כלל ישראל ועתידו, מאידך. יש בהנהגה הרפורמית והקונסרבטיבית מי שמנסים ליהנות מכל העולמות: להיאבק באורתודוקסיה ובממסד הדתי גם בנושאים שאינם קשורים כלל לפיתוח קהילותיהם בארץ, ולהרים קול זעקה מרה כשהאורתודוקסיה משיבה מאבק, מתגוננת מניגוח כלפיה או יוצאת בהצהרה נגדית. מן העבר השני, רוב ההנהגה האורתודוקסית תקועה עמוק במאבקים הישנים ואינה בשלה לבחור במסלול של דיאלוג ושיתוף תוך מחלוקת בדומה לזה שהיא מנהלת עם היהודים החילונים.
בבחרותי חינכו אותי להאמין "שאין נכד של רפורמי". זו אמירה שקרית. יש המשכיות של דורות בקהילות הרפורמיות. במשך הזמן למדתי שיש גם אורתודוקסים שמעשיהם עודדו התבוללות. שיש חילונים וגם רפורמים המעודדים התבוללות. יחד עם זאת למדתי שהיהדות הרפורמית והקונסרבטיבית על הקהילות, בתי המדרש והארגונים המרכיבים אותה נאבקים בדרכם על הישרדות העם היהודי ומהווים מרכיב חשוב במאמץ זה.
הגיעה העת לומר לאחינו ובשרינו, או שמא קודם לעצמנו: יהודים רפורמים וקונסרבטיבים, אנו אוהבים אתכם אהבת-אמת ואיננו נאבקים בכם יותר! אין אנו מוותרים על עקרונותינו ולא על נאמנותנו לחיי תורה ומצוות על-פי ההלכה. דווקא מתוך תחושת ביטחון בדרכנו, אנו זונחים את היריבות ועוברים למישור אחר, בו אולי נצליח, במאמץ רב, לבנות גשרים לשיתוף פעולה, למען כלל-ישראל ועתידו.
