יח"צני חרב

הסיפור כולו התחיל בשנת 2004, כשהטייקון הישראלי אלי עזור התקשר עם ענקית התקשורת הקנדית קן-ווסט שבבעלות משפחת אספר היהודית, לצורך רכישת העיתון ג'רוזלם פוסט. למרות התחייבות הצדדים לשתף פעולה ולרכוש יחד את העיתון, ההתקשרות לא צלחה, ובסופו של דבר רכשה חברת מרקעי תקשורת שבבעלות אלי עזור את קבוצת הג'רוזלם פוסט לבדה. קן-ווסט זעמה, ולדברי עזור איימה "לנקום", "להראות לו חור שחור מהו", ו"להרוס אותו". איך הורסים אדם ומראים לו את "החור השחור" מבלי להסתבך בפלילים? מסתבר שהדבר אפשרי אם יש לכם מספיק כסף ואתם יודעים להיעזר באנשים הנכונים.

על-פי המתואר בפסק הדין של אגמון-גונן, לאונרד אספר החליט לתבוע את עזור בהליך בוררות בניו-יורק, אך בינתיים פעל בדרך עקיפה ומתוחכמת כדי לכופף אותו ולגרום לו לחזור בזנב מקופל אל שולחן הדיונים. חברת קן-ווסט פנתה למוטי מורל מחברת מורל צור תקשורת וביקשה בקשה לא שגרתית. עזור טען שהבקשה הייתה להכפיש את שמו הטוב, לחסל אותו ציבורית ולפגוע בעסקיו. בקן-ווסט טענו כי בסך הכול רצו להביע את עמדתם ולהגן על שמם בתקשורת הישראלית.

השופטת הכריעה בעד גרסתו של עזור, בין השאר בשל העובדה שעליה אין מחלוקת, והיא שמוטי מורל הגיש למשפחת אספר הצעת עבודה ששמה "תוכנית המשחק". החשיפה של התוכנית הזו היא עצמה סנסציה. צריך לקרוא אותה כדי להבין את טכניקות העבודה של משרדי יחסי הציבור הגדולים של ישראל, המעניקים את שירותיהם לכל המרבה במחיר. צריך לשוב ולעיין בה גם כדי להתרשם ממערכת האתיקה השחורה שבה זורם הביוב היח"צני השולט בחלקים רחבים כל כך מהציבוריות שלנו.

הרושם מקריאת פסק הדין הוא שבחברה של מוטי מורל ורונן צור מתברר שהכול, או כמעט הכול, היה מותר. ה"שמשון ויובב" הללו התמחו במהלומות מתחת לחגורה, בלי כפפות ועם סף מצפוני נמוך במיוחד. "תוכנית המשחק" שנחשפה במהלך המשפט היא לא פחות מאסטרטגיה אלימה וצינית לחיסול ציבורי מוחלט של יריב עסקי, והכול לצורך מטרה כלכלית טהורה. בחלל הפנוי והשחור שהם יצרו, כך נדמה, לא נותר מקום לאלוהים.

אז איך זה עובד? כדי למוטט יריב עסקי נדרשת יצירתיות רבה. התוכנית שהגיש מורל הציעה רעיונות כמו פנייה לאיגוד עובדי הדפוס כדי לפגוע בבית הדפוס שבבעלותו של עזור; ייזום דיונים בוועדות הכנסת כדי לפגוע בחברת צ'רלסטון של עזור, שעסקה ברכישת זכויות שידור למשחקי ספורט; הפעלת לוביסטים לחקיקת חוק שיפגע בהכנסות החברה; פרסומי 'תחקירים' בתקשורת על עסקיו של עזור; איום על בנק לאומי כי "מי שישתף פעולה עם מרקעי תקשורת בעניין הג'רוזלם פוסט יישא באופן אישי בתוצאות", כמובן כדי לגרום לבנק לצמצם את היקף האשראי הבנקאי שניתן לעסקיו של עזור; וצביעת הסכסוך העסקי שבין עזור לחברת קן-ווסט בצבעים פליליים תוך ייחוס דפוסי איומים בסחיטה לעזור.

האמת היא שמוטי מורל חשש מאוד מחשיפת טכניקות העבודה שלו. השופטת הבחינה בכך והעירה בפסק הדין כי "כפי שעולה מהדברים מר מורל לא שש, בלשון המעטה, להעיד ולפרט לגבי הפעולות שנעשו במסגרת התוכנית, אם כי אישר במפורש כי חלקן בוצעו". קו ההגנה המרכזי היה בטענה שמדובר בפעילות עסקית לגיטימית: "מר מורל הבהיר בעדותו במפורש כי תוכניות מעין אלו מקובלות כדי להחליש יריבים".

במצוקתה ניסתה משפחת אספר לטעון כי "תוכנית המשחק" הייתה רק הצעה שלא יושמה. אבל השופטת לא השתכנעה. היא הראתה כי במאות תכתובות דוא"ל שבין חברת קן-ווסט למוטי מורל לא הייתה שום הסתייגות מדפוסי הפעולה שהציע מורל. אל המסקנה הזו היא הגיעה גם מניתוח הסכם שכר הטרחה ששולם למוטי מורל בעבור עבודתו. מסתבר שלאונרד אספר היה מוכן לשלם הרבה מאוד כסף כדי למוטט את יריבו העסקי ולהכריח אותו למכור את מניות הג'רוזלם פוסט.

הסכם ההתקשרות כלל התחייבות של מורל להכנסת תוכנית עבודה מפורטת. לא פחות מ-60,000 דולר שולמו ליח"צן העל בעבור עבודתו, ו-50,000 נוספים הובטחו לו במקרה של "הצלחה". השופטת קבעה כי "הסכם שכר הטרחה מעגן את הפרקטיקה שהעיד עליה מוטי מורל, שלפיה נעשה שימוש במסע יחסי ציבור כדי להכניע צד למשא-ומתן". היא פסלה את גרסת קו-ווסט שלפיה "הם 'דחו מכול וכול' את תוכנית המשחק", וקבעה כי "תוכנית המשחק היוותה בסיס לפעולות הנתבעים".

אגמון-גונן דחתה בתוקף את ההיתלות של חברת מורל צור וקן-ווסט בחופש העיתונות ובחופש הביטוי: "אין כל לגיטימיות בכך שגישת יתר לאמצעי התקשורת, המושגת באמצעות שירותי יחסי ציבור הנרכשים בממון רב, מנוצלת להשחרת שמו של אדם שכל חטאו בכך שלא ניאות להיכנע לדרישות ולתכתיבים שהפנה לו עמיתו במסגרת משא-ומתן. יש בכך שימוש ציני ופסול בחופש העיתונות ובחופש הביטוי".

"העיתונות היא הזירה הציבורית שבה מתאפשר שוק דעות יעיל. שוק שבו ידיעות תקשורתיות נקנות באמצעות ממון, מתוך מניעים זרים, הוא שוק דעות מסוכן, בעל פוטנציאל הרסני. הוא גם איננו שוק דעות חופשי ומשוכלל שבו התחרות בין הדעות והרעיונות השונים לבין עצמם היא שתוביל לחשיפת האמת. זהו שוק שבו לחזקים ולעשירים יתרון ברור על פני האחרים והם שמכתיבים את כותרת העיתון של מחר".

אבל האמת היא שרונן וצור די מתגאים בדפוסי העבודה שלהם: "אומרים עלינו שאנחנו אגרסיביים וציניים. בסדר, זה המיצוב שלנו בשוק, אנחנו לא מתחבקים כל יום עם המיצוב הזה, אבל זו המציאות", צוטט צור בכתבה שפורסמה ב'הארץ' ב-2007. "אנחנו עושים את העבודה שלנו. אנחנו משרד של ספינים", הוסיף.

דפוסי הפעולה של משרדי יחסי הציבור מזכירים לי את טכניקות העבודה של איל הנדל"ן האמריקני דונלד טרמפ. את הפרק השישי בספרו "לחשוב בגדול ולהצליח בגדול" הקדיש טרמפ לנושא אחד – "הנקמה". בטקסט שחצני ומגלומני מסביר המיליארדר את פילוסופיית העסקים שלו: "תמיד לסגור חשבונות. כשמישהו פוגע בכם, פגעו בו חזרה בלי היסוס". את הפרק הוא פותח בסיפור על אישה שסייע לה בקריירה, אך יום אחד, כאשר ביקש ממנה לטלפן לחבר טוב שלה שהיה בתפקיד רב עוצמה בבנק גדול והיה עושה מה שביקשה, היא סירבה. תגובתו של טרמפ: "נפטרתי ממנה... אני יוצא מגדרי עבור האנשים שהיו נאמנים לי בעת צרה. אותה אישה הייתה מאוד לא נאמנה, וכעת אני יוצא מגדרי כדי לאמלל אותה".

אגדה אחרת על טרמפ מספרת על אישה שבה חשק. אלא מה, הסתבר שהיא נשואה. מה עשה איש העסקים הלהוט? רכש את החברה שבה עבד בעלה ופיטר אותו. כשהמסכן עבר לחברה אחרת הוא רכש גם אותה ופיטר אותו שוב. הוא לא הסתפק בזה ואיים על כל החברות האחרות בסביבה בניתוק הקשרים העסקיים איתו אם יעסיקו את הבעל ביש המזל.

ובחזרה למשפחת אספר ולמוטי מורל. עו"ד אקסלרוד טוען כי ברמה המשפטית החידוש של השופטת אגמון-גונן הוא בגיבושה של דוקטרינה משפטית חדשה בשם "עוולת הרשלנות". זאת מכיוון שאין די בהלכות לשון הרע המקובלות, שכן הלכות אלו חלות רק על פרסומים בפועל ולא על תכנון לביצוע פרסומים פוגעים, וגם ביחס לפרסומים יש הגנות שונות דוגמת 'אמת אמרתי'. כמו-כן, אי-אפשר להאשים את קן-ווסט בעוולות מסחריות ובתחרות שאינה הוגנת, שכן בינה לבין חברת מרקעי תקשורת אין תחרות עסקית, וכל מטרת הפעולות שננקטו הייתה "הרס לשם הרס, לחץ על אדם כדי להכניעו במשא-ומתן". לכן המסגרת שבחרה בה השופטת היא "עוולת הרשלנות".

כך סיכמה אגמון-גונן: "יש למנוע פרקטיקה כזו, הפוגעת הן בקרבן והן בציבור בכללותו. יש להביא לכך שלא יתאפשר לפגוע באדם באמצעות שימוש במשרדי יחסי ציבור והפעלת מערכות ממניעים פסולים. כן יש למנוע פגיעה בציבור באמצעות שימוש פסול בתקשורת, בפנייה לרשויות המדינה, לארגוני עובדים ולנושים, לא מתוך מטרה לגיטימית להפנות את תשומת לבם לבעיה מסוימת, אלא כחלק מתוכנית לפגוע באדם או גוף אחר.

"התוכנית פגעה גם בציבור. אם הייתה יוצאת לפועל במלואה, היו מועסקים המשטרה ומס הכנסה בבדיקות שאין להן כל בסיס או יסוד, מלבד הרצון שייערכו כדי לפגוע בעזור... פניות כאלה לרשויות, שהן לגיטימיות לכשעצמן, מאבדות את הלגיטימיות כאשר הן נעשות משיקולים זרים. כך, הפנייה לחברי כנסת בעניין מדיניות שידורי הספורט אולי לגיטימית, אך הופכת ללא לגיטימית כאשר המניע אינו הדאגה לצופים אלא הרצון לפגוע בעזור. ולבסוף, ואולי בעיקר, יש למנוע פרקטיקה כזו משום שהיא מביאה לכתבות בעיתונות שנראות על פניהן כדיווחים אובייקטיבים, בעוד שמאחוריהן האינטרס לפגוע באחר. כאמור, לדבריו של מוטי מורל זוהי פרקטיקה מקובלת, ואם כך רק גובר הצורך למנוע אותה".

בסופו של יום, קן-ווסט ומשפחת אספר ספגו קנס גבוה של מיליון ש"ח יחד עם הוצאות משפט גדולות. עו"ד אקלסרוד טוען שלמרות שמוטי מורל נמלט מאחריות הוא ייפגע מההשלכות הציבוריות של פסק הדין: "אנחנו בנטייה לחפש את ההיבט הפלילי בכל פרשה, אבל זה לא נכון. חברה עסקית שמקבלת פסק דין שכזה נגדה - זה בעיניי הרבה יותר חמור מסנקציה פלילית כזו או אחרת".