הדרך לגוש קטיף, עת הוקמו היישובים הראשונים בין חאן יונס ובין הים, לא הייתה פשוטה כלל ועיקר. ציר כיסופים המוכר, שהוביל ישירות לגוש קטיף מפאתי קיבוץ כיסופים, טרם נסלל. כדי להגיע למקום עבודתו בנתיבות היה על לוי לנסוע באוטובוס כשעה וחצי לכל כיוון מדי יום. "כדי להגיע לנווה-דקלים היינו צריכים לעבור דרך כל ההתיישבות העירונית של הרצועה, דרך סג'עייה וחאן יונס. זה לא היה נעים, גם בימים הטובים שלפני האינתיפאדה הראשונה, ופעמים רבות העדפנו לנסוע באוטובוס, אם אפשר היה. ובכל זאת, אלה היו ימים נפלאים".

בני הזוג לוי התיישבו בנווה-דקלים, בבתי סוכנות קטנים שהוקמו במרץ בידי ממשלות ישראל ואריק שרון כפיצוי לאחר הנסיגה מסיני.

ללא חקלאות, מה משך אתכם לשם, רחוק מכל מקום, בלב רצועת עזה?

"חיפשנו מקום לממש את עצמנו בציונות אמיתית. היו לנו מחשבות וקשרים עם גרעינים, כמו גרעין שילה, אך בסופו של דבר מה שדחף הוא הקריאה הממסדית שעכשיו צריכים אותנו פה. המדינה רצתה להקים דווקא שם את הגוש, ואנחנו מדברים על התקופה שאחרי ימית. אמרנו לעצמנו, הנה, עומד להתחדש היישוב היהודי לאחר החורבן של ימית".

הגרעין הראשון של נווה-דקלים עלה ב-83'. הגרעין השני, ובו משפחת לוי, הגיע ב-84'. עד לימים האחרונים של היישוב עוד עמדו על תלם חלק מבתי משרד השיכון של המייסדים: קטנים, צנועים, חלוציים. ביום הגירוש השאירה משפחת לוי מאחוריה בית של 300 מ"ר, אולם ההתחלה הייתה צנועה הרבה יותר. "הכול היה קטן, לא היו שבילים, הרוח הייתה מעלה את החולות על הדרכים והיית מאבד כיוון. לפעמים לא יכולנו לצאת ברכב אם לא היה בא טרקטור ומפנה את החול שנערם בלילה על הכביש. חיינו ממש בתנאי קיבוץ, עם הרבה קִרבה בין המשפחות בזכות הראשוניות הזו של הקמת יישוב. אין דומה לזה. הבת הגדולה שלי עברה לגור ברתמים, ממש 'חור' בנגב. לעתים עולה בלבנו המחשבה למה היא הלכה רחוק כל כך, אבל היא אומרת לנו: 'אבא ואמא, אתם עשיתם אותו דבר לפני כך וכך שנים'. זו האמת".

עם האווירה הציבורית האוהדת, השקט והנוף, גדל היישוב במהרה ל-100 משפחות. הבהוב היסטורי קצר של ציונות מאושרת, אולי תמימה. "הנוף היה מרהיב, הייתה תחושה שאנחנו העוגן הביטחוני של כל הדרום, וכל הגורמים במדינה תמכו בנו. בזכות זה החבל ונווה-דקלים צמחו כל כך יפה".

עוד לא היו גדרות אינסופיות שחתכו את הדיונות והנופים כמו בשנים האחרונות.

"ממש לא. נכון, תמיד היו פיגועים, אבל הם היו בשיעור קטן מאוד לעומת מה שקרה אחרי אוסלו. בדרך כלל היחסים עם התושבים הערבים היו מצוינים, אפילו בזמן האינתיפאדה הראשונה. אם אי פעם בעתיד היחסים עם הערבים יגיעו למה שהיה לנו עם ערביי עזה לפני אוסלו, זו תהיה מבחינתי אוטופיה. אם בערב חסרו ירקות בבית, בלי שום בעיה הייתי קופץ לחאן יונס, דופק בדלת של אחמד הירקן, והוא היה פותח במיוחד בשבילי את החנות שהייתה אצלו בבית. חיינו במין שגרה ושאננות שאי-אפשר להשוות אליה שום דבר אחר היום. היום קשה לי לחשוב שהבן שלי נוסע לקריית ארבע בלילה, ואילו הדרך שבה אנחנו חיינו פשוט לא תיאמן. חשוב שכולם ידעו שהסכמי אוסלו היו הגורם העיקרי שהפך את המציאות למה שהיא היום".

ובכל זאת, האינתיפאדה הראשונה החלה לכרסם בגוש קטיף.

"כן, פתאום התחלנו לאבד את הקונצנזוס הלאומי, אנחנו, שבאנו בשליחות המדינה והחברה הישראלית - פתאום הסתכלו עלינו כמי שמבזבזים את משאבי המדינה, כמי שתקועים שם ויוצרים בעיה לצה"ל ובגללנו אין שלום. כמובן, זה לא קרה בשנה אחת. זו תוצאה של טחינה בלתי פוסקת של התקשורת. האמת היא שגם אנחנו לא היינו ערניים מספיק ולא יצרנו לעצמנו לובי ומערכת שיווקית טובה. היינו צריכים להפיק קמפיינים שמראים את התמונה האמיתית. במקום זה התכנסנו יותר ויותר בבועה שלנו - האמנו במה שאנחנו עושים ולא הסתכלנו על מה שקורה בחוץ עד שהיה מאוחר מדי".

מאיפה באה ההדחקה הזו?

"זה בא מבעיה פסיכו-סוציולוגית של החברה הדתית בארץ ישראל, בעיה שנמשכת גם היום. אנחנו עדיין חשים נחיתות ביחס לתקשורת ואפשרויותיה, אף שיש קצת שיפור לאחרונה. באותה תקופה הייתה לנו תמימות מסוימת. אמרנו 'בסדר, החברה תכיר את האמת, העיקר שאנחנו עוסקים בדברים נכונים ואמיתיים עבור עם ישראל'. בדיעבד התברר שהחברה הישראלית לא רואה את זה כך".

שאלת "עם ישראל" הייתה מרכזית בוויכוחים הפנימיים בגוש קטיף. יותר ויותר טופחה האמונה התמימה שלפיה עם ישראל פשוט "לא יוכל" לבצע את הגירוש ואת החרבת החבל. באופן מפליא, המפגשים המרים עם פוליטיקאים, שוטרים וחיילים לא הצליחו לפקוח את העיניים עד הרגע האחרון. ההפתעה אל מול מערכת הגירוש המשומנת הייתה מרה ביותר.

מתי הבנת שזה כך, שהחברה הישראלית לא איתנו, תושבי הגוש?

"הזבנג הגדול היה כשהבנו שזהו, עומדת להיות הינתקות. הרבנים אמרו 'היה לא תהיה', השב"חים מילאו את היישובים, אבל הסתכלתי מסביב וראיתי שבסך הכול מדובר במעט מאוד אנשים".

למה ציפית?

"ציפיתי למהפכה פוליטית של כל מתנגדי הגירוש. כמו שלכולם ברור שאף אחד לא יגייס מחר בבוקר את כל החרדים, כי זה פשוט לא יקרה, למרות החוק ולמרות בג"ץ ולמרות הכול, ציפינו שהציבור הדתי, החרדי והכללי פשוט ירוקנו את ההחלטה על הגירוש מתוכן. זה לא קרה. הציבורים האלה לא היו איתנו כציבורים. הם היו אדישים. גם הבורגנות הדתית-לאומית לא הייתה איתנו. אנשים יצאו לשרשרת האנושית, הם הצביעו בעדנו במשאל המתפקדים של הליכוד, אבל בסופו של דבר לא היה לזה תרגום פוליטי".

אתה חושב שאם היה מדובר בפינוי בית-אל ועפרה הם היו מגיעים?

"כן. אבל יש עוד סיבות. צריך עוד לאפיין את זה סוציולוגית, אך האדישות הזו הייתה עובדה".

אולי כי בסופו של דבר לא הייתה אמפתיה אמיתית אלינו, התושבים, גם בקרב אלה שהתנגדו לגירוש?

"נכון מאוד. אחרי העקירה נתתי הרצאה, וניגש אליי יהודי עם כיפה ואמר לי 'אז אני מבין שאתם מסודרים היטב, בטח יצאתם עם מזוודות של כסף'. זה כל כך הרגיז אותי. התקשורת במשך שנים יצרה לנו תדמית שלילית מאוד. אפילו האנשים הפשוטים היו בטוחים שרק בגללנו אין שלום, שאנחנו מבזבזים את כספי המדינה והחיילים מתים בגללנו, בגלל קומץ אנשים שחיים על דיונה וצריך לשמור עליהם. אחרי שנוצרה תדמית כזו קשה לגייס את הציבור באמת".

ציפית לסירוב פקודה?

"חס וחלילה. אני מדבר על האזרחים, לא על החיילים. החברה האזרחית הייתה צריכה להיות בלתי מתפשרת. חיילי צה"ל צריכים למלא פקודה. זה יסוד בתפיסתנו כאנשי חינוך, כמחנכים. הנושא של שמירת החוק, המשפט והצדק הוא מכריע".

בהיסטוריה האנושית הצדק והמשפט נולדו מתוך מאבק בחוקי עוול, ולא בציות להם.

"נכון, אבל מה הגבול?"

נאמר מלחמת אחים.

"מזה בדיוק חששנו. אנחנו לא יודעים איך דבר כזה יסתיים".

פרופ' לוי נקט צעד לא פופולרי בגוש קטיף, שתושביו היו בעיצומה של הכחשה קולקטיבית. שבועיים לפני הגירוש יצא לוי עם קבוצה של תושבים לנהל מו"מ עם נציגי מנהלת סל"ע במרתון של הרגע האחרון למציאת פתרונות לתושבים. "רוב הציבור האמין שזה לא יקרה, גם כשהמשאיות עם המכולות הגיעו אליהם הביתה. היינו קבוצה קטנה מאוד של אנשים ריאליים שאמרו בואו נעשה צעד ראשון כדי להקל את הטראומה בבוקר שאחרי הגירוש, כי זה הולך לקרות והמדינה לא ערוכה.

"העקירה הייתה מבצע מתוכנן ומאורגן יותר מכל מלחמה אי פעם. מבצע צבאי יוצא מהכלל. הכול היה מתוכנן עד הפרט האחרון, כולל הכנה פסיכולוגית לעוקרים, כדי שלא תצליח לנגן שום נימה מנשמתם והם לא יישברו. אבל בכל מה שקשור לדקה אחרי העקירה, המדינה לא הייתה מוכנה כלל. נפגשנו באיזו תחנת דלק מחוץ לגוש עם צביה שמעון, עובדת מנהלת סל"ע, ועברנו על רשימות תושבים. התברר שהמדינה שכחה שהגירוש מתבצע באוגוסט, וכל בתי המלון בארץ תפוסים. זה היה הדבר האלמנטרי, הראשון, ואני לא מדבר על תעסוקה, חינוך ושיקום. זו שערורייה שהציבור לא יודע עליה".

זה היה מאוד לא פופולרי בשעתו, ואולי אנשים שיקראו את הכתבה עכשיו יתרגזו שוב: למה לשתף פעולה עם המגרשים?

"הייתה תפיסה, שיש בה הרבה צדק והיגיון, שרצתה נתק עם הממשלה, שיהיה פיצוץ, שהחברה הישראלית תרעד. אבל החברה הישראלית לא רעדה ואיש לא יצא לרחובות כשהיינו בחוץ, ברחובות. מבחן התוצאה הראה שאותה קבוצה קטנה צדקה כשהחלה להיערך ליום שאחרי. זו גם הסיבה שהלכנו בסופו של דבר בעצמנו. קיבלנו בבכי את הגזרה, אבל יצאנו ברכב שלנו. רצינו להעביר מסר שאנחנו בכל זאת חלק מהמרקם העדין של החברה הישראלית, שאנחנו מקבלים את הדין למרות הכאב העצום ותחושת העוול".

מה נשאר מהמרקם הזה של החברה הישראלית שאתה מדבר עליו?

"האמת היא שאני לא יודע. התאכזבנו. בשבע השנים שאנחנו גרים כאן בניצן, בקראווילות מקרטון, סובלים מקשיי פרנסה, מבעיות חמורות, אני לא זוכר הפגנה רבת משתתפים אחת במחאה על מה שעובר עלינו. לא הייתה שום הרמת קול רצינית של החברה הישראלית".

לוי מציג תמונה עגומה של מצב המגורשים, 7 שנים אחרי. "רוב המגורשים עדיין נמצאים במגורים זמניים ולא בנו בית. להערכתי, בעוד 7 שנים עדיין יהיו 20 אחוז מהמשפחות שלא יוכלו לבנות בית בגלל הסחבת של המדינה וכל מיני דברים לא מתקבלים על הדעת. למשל, המדינה מכרה את הקראווילות במכרז לחברה פרטית. כל מי שעוזב קראווילה, החברה מוכרת את הקראווילה שלו בכמה עשרות אלפי שקלים בודדים לחברה שמפרקת אותה. לעומת זאת, יש אנשים שלא יכולים לבנות בית על המגרש שלהם, והם היו יכולים להקים עליו את הקראווילה שלהם, שהם משלמים עליה היום 2000 שקל בחודש. הם היו מוסיפים ממ"ד, משפצים, והיה להם בית סביר. אבל לא, המדינה לא מוכנה למכור אותן לתושבים בשום אופן".

מה קרה לכספי הפיצויים של המשפחות הללו?

"נאכלו. דור המגורשים המבוגר היה בן 45–60. רבים מהם עבדו בגוש או עבור הגוש. הם לא מצאו עבודה חדשה, והם פשוט אוכלים את הפיצויים למרות שכל ניצן כבר למדה הדרכת טיולים, ספָּרות ומניקור. כמה אפשר? מי יכול להתפרנס מזה באמת? אז פרופסור אבי לוי יכול היה בגיל 57 לקחת משכנתה גדולה, לבנות בית, ולקנות מחדש את כל הריהוט שנהרס במכולה. כמה אנשים יכולים להרשות זאת לעצמם? המדינה לא גילתה אחריות במציאת עבודה לאנשים, לא גילתה אחריות בשיקום הנוער, לא בעזרה למשפחות הצעירות של הגוש, שפשוט לא נשאר להן כסף לבנות בית אחרי שקנו את המגרשים בניצן. הם רוצים להמשיך לגור בקהילה של נווה-דקלים, אבל אין להם יכולת לקחת משכנתה בתנאים של היום. אלה סוגיות מכאיבות שזועקות לפתרון".

לוי מזהיר מפני כוונות המדינה לפרק בחודשים הקרובים את מנהלת תנופה, ולהעביר את הטיפול בענייני המגורשים לידי המשרדים השונים. "גם היום הביורוקרטיה קשה, אבל בלי המנהלת זה יהיה בלתי אפשרי".

מה הלקח שלך מהעקירה?

"הלקח שלי הוא שחיינו בבועה חברתית. היו לנו קשרים עם עַם ישראל, אבל לא עד כדי שיעזרו לנו ביום פקודה למנוע את הגירוש. לא היינו בהפגנות הלחם במשך השנים למרות שהיינו יכולים להרים את הדגל, ובניגוד להפגנות האחרונות הן לא היו צבועות פוליטית באופן גס כל כך. חשבנו שהאג'נדה שלנו היא לעמוד איתן כמתנחלים, אבל פתאום גיליתי שיש עוד משימות לעם ישראל. לכן, כשהחלטתי שאני חוזר לתלם העבודה מיד אחרי הגירוש, החלטתי שדור המחנכים הבא שיצא מ'חמדת הדרום' יהיה בעל רגישות חברתית יותר ממה שהיה קודם. הקמתי קבוצה של 'מצוינות חברתית' לצד מצוינות אקדמית, הכנסתי חובה של התנדבות חברתית, שלא ישתמע שאנחנו מתבוססים בכאב שלנו על חלקת האלוהים הקטנה שאיבדנו. לא, אנחנו מרימים ראש ומתחברים לכלל ישראל. יש לנו עוד תפקיד למען עם ישראל והחברה הישראלית ואנחנו מוכנים, בכל הענווה, לקחת על עצמנו הכול".

אולי המסקנות האלה קצת מופשטות? מדברים על שליחות חברתית, אבל האם יש לנו תובנות לאן זה הולך? מה קורה עם החברה הישראלית, עם עַם ישראל?

"לדעתי לא. אנחנו לא באמת יודעים. החברה הישראלית, אנחנו והממסד לא עשינו מספיק כדי ללמוד למה זה קרה לנו ואיך למנוע הישנות בעתיד. אין רגע דל בחברה הישראלית, אירוע רודף אירוע, וקשה לרדת לעומק. כל פעם מגיעה בעיה חדשה ולא יורדים לעומק הבעיה".