לא הייתי מנסח את השאלה כפי שניסח אותה
יואב יצחק משום שהמי אינו חשוב כל-כך במצב הנוכחי וחשובה הרבה יותר השאלה:
מה הביא לקריסת מעריב?. תשובה לשאלה זו יכולה לסייע לעיתונים אחרים ולהבליט כשלים טיפוסיים למגוון רחב של אמצעי תקשורת במקומותינו. תשובה לשאלה כל-כך יסודית אינה ניתנת להיאמר במשפט אחד, אע"פ שאחד המגיבים לכתבה של יואב יצחק כמעט והצליח לעשות זאת כשכתב: "אם מעריב ו
הארץ הם אותו הדבר - אין צורך בשניהם".
כשבאים לבחון תפקודו של
עיתון, יש לעשות זאת לפחות בשלושה מישורים מרכזיים: הניהולי, העיתונאי והציבורי. עיתון הוא עסק, הוא גם מפעל יצירתי וגם שירות לציבור; לפעמים, אם הא ממלא כראוי את תפקידו, הוא שירות חשוב.
שלושת הטייקטונים האחרונים - נמרודי, רכיב ודנקנר - שרכשו ומכרו את מעריב בזה אחר זה עד לסבב האחרון של בן צבי, הותירו אחריהם לאחר כל מקצה שליטה גלי הריסות גדולים יותר משהיו בו קודם. בעלי השליטה בראש וראשונה הם אלה שאחראים לניהול הכושל - לניהול הכלכלי הכושל, לבחירת מנכ"לים ועורכים כושלים, לעיצוב אסטרטגיה הרסנית (או להעדר אסטרטגיה בכלל) ולכך שהמפעל שבשליטתם העסקית הפחית יותר ויותר את איכות שירתו לציבור והפך בהדרגה כלי לעומתי לדעת רוב קוראיו הוותיקים. מן הסתם הוטעו לחשוב שיוקרת העיתון ("שם המותג") תעמוד לזכותו גם אם יסתאב, יתברדק, יוריד את רמתו העיתונאית ויתגרה באופן רצוף, שחצני ובוטה בקוראיו. ובכן, לא עוד! המהפכות החברתיות אינן מתרחשות בישראל רק סביב מחירי הדירות והלחם. הן נוגעות גם לשאלה בכמה דברי הבל, שטויות, גחמות, ומניפולציות ערכיות ופוליטיות, אפשר להאכיל את הציבור מבלי שיגיב על כך.
בהערכת שינויים אלה והשפעתם טעו גם עורכי העיתון ורוב עובדיו בדור האחרון - כל אחד בתחומי עיסוקו. כול אלה יחד לקו בגבהות לב ובאי-הבנה יסודית של תפקידו הציבורי של כלי תקשורת מסוג זה, שבו הועסקו, אותו הפעילו כאילו הוא עסק פרטי שלהם ובו השתמשו רבות בשותן של אג'נדות ביזריות. לדידם, המסכים מולם ישבו ופעלו, וחסינות-היתר העיתונאית ממנה נהנו כמובן מאליו של הברנז'ה, פטרו אותם מאחריות לאיכות התוצרת שהפיקו, מקיום כללי יסוד עיתונאיים אלמנטריים הקשורים בתפקידו הדמוקרטי של עיתון נורמטיבי, ומאחריות להשביע את רצונו של ציבור צרכני תוצרת זו, שכמו בכל מפעל עסקי, הם סיבת קיומו ונותני לחמו.
דוגמה קלאסית לגישה שגויה זו, ניתנה ביום ה', 21.9.12, בתוכניתה של
גאולה אבן בטלוויזיה. בתוכנית זו רואיינו שני עיתונאים ממעריב, שניהם ותיקים למדי ובכירים למדי ולשניהם שנות ותק לא מעטות בסקטור העיתונאי. מיד לאחריהם רואיינה השופטת בדימוס
דליה דורנר, נשיאת
מועצת העיתונות. העיתונאים נראו כזומבים שאינם מבינים מה קורה להם במעריב ומדוע. או שהעמידו פנים או שהם באמת אינם מפנימים את מכלול התהליכים וההשפעות שהביאום עד הלום. הגדילה לעשות חן יעוז-קוסט, כאשר "התפלאה" על שאין מעריכים את מספר השנים ומספר השעות השבועיות שהיא משקיעה בעבודתה, ועל שאין מתרגשים בישראל מכך שמפעל המעסיק 2000 עובדים עומד להסגר. ברוב שטחיותה גם העזה לטעון שלא היה עוד כדבר הזה בישראל - האליתיזם המצוי בשפע בברנז'ה העיתונאית כמעט נזל לה מהאוזניים. כך או כך, לא היה לשבחם של הנציגים האקראיים של מעריב בראיון זה, ובוודאי שלא גייס לתמיכה בהם אנשים חושבים. השופטת דורנר, לא תרמה לדיון דבר מלבד הקלישאות הידועות על היות העיתון כלי חשוב בשרות הדמוקרטיה ועל תפקידו להמשיך ולעשות כן, כשהיא משלמת מס שפתיים לאיזון ולתחרות הקונסטרוקטיבית בין כלי תקשורת (יש "מקור ראשון"... וגם עיתונו של אדלסון הוא לדידה תשובה הולמת להצטהבותו המחריפה והולכת של מעריב). בכך שהיא מזכירה בנשימה אחת את אדלסון ומקור ראשון מצד אחד ואת מעריב, הארץ,
ידיעות אחרונות, המקומונים המסונפים להם הטלוויזיה והעיתונות האינטרנטית המסונפת לכל אחד מהעיתונים הגדולים והנפוצים ביותר, רואה כבוד השופטת איזון מספק - האמנם?! במציאות השוררת במקומותינו כיום, גם תגובה זו שלה, בהקשר לגורלו של מעריב, היא תגובת זומבי טיפוסית.
עיתונות יכולה להיות שומרת סף של הדמוקרטיה, אבל עשויה להיות לה גם גורם הרסני מהמעלה הראשונה; הדבר תלוי באיכותה של העיתונות, ברמתה המקצועית, ברמת היושרה שהיא מבטאת, ובאיכות המידע והדעות המובאים בה ובבקרות ואיזונים במסגרתם היא פועלת - בקרות עצמיות משלה, או בקרות חוקיות ונורמטיביות שמשית עליה הציבור, אם היא אינה שולטת בדחפיה. אין במעריב של היום (ולא רק בו) רמה סבירה של כל אלה, כשם שהוא חסר רמת ניהול והבנת שוק בסיסית בתקשורת כתובה ובתקשורת בכלל בכל הדור האחרון.
ככלל, אסור להנשים בישראל מפעלים כושלים ע"ח הציבור (וליד כל כלל יש גם יוצאים מן הכלל, אולם מעריב אינו נמנה עליהם). טוב יהיה שמפעל כושל מכל הבחינות ייסגר ובמקומו, וכלקח מגורלו, יוקמו מפעלים אחרים, טובים יותר. מאידך, תיטיב הממשלה המקדמת בצדק מדיניות כזו, אם תכלול בתכנון הלאומי הכולל לא רק הקמת מפעלים חדשים שמספקים מקומות עבודה לאוכלוסיה המצטרפת כל שנה באופן טבעי למעגל התעסוקה, אלא תוסיף לכך מקומות עבודה הבאים לפצות על אלה שאבדו, אם משום שכשלו עסקית ואם משום "שהזדקנו" מול קצב השינויים בו אנו חיים. איננו זקוקים לעיתונות צהובה ואפילו לא צהבהבה. מפעלים דוגמת מעריב אינם צריכים ליהנות משום חסינות ו/או שרידות-יתר מוגנת בכספי ציבור בהשוואה למפעלים עסקיים אחרים. יש מקום למפעלי תקשורת ציבוריים ופרטיים בישראל, אלה גם אלה חייבים להתנהל מבחינה עסקית ומבחינה תוכנית-התנהלותית על רמה שתצדיק את קיומם.
בין עובדי מעריב יש לא מעט "צדיקים", שמעמדם ויכולתם להשפיע על הנעשה בו הייתה מזערית או שולית. אין סיבה שיסבלו מחטאם של אחרים, אבל גם לא ניתן למנוע זאת לחלוטין. את המקרים החריגים יש לשמור לאירועים בלתי-צפויים, למקומות שרמת הסיכון בהם גבוהה במיוחד או היקף הזדמנויות הפרנסה בהם מוגבלת מאוד או חסרה. מאידך, שמירת זכויותיהם הסוציאליות של עובדי מעריב - שכר, פיצויים, פנסיה, חופשות וכו' - בשלמותן, היא חובה אלמנטרית כלפיהם. כאן חייבות הממשלה וההסתדרות הכללית לסייע ולתמוך. הייתי אומר שאלמלא שכחו העיתונאים סולידריות מגזרית מהי, היו צריכים כולם להירתם להבטחת עניין זה, ולא את המשך קיומו של מעריב. זכויות העובדים הן ערך חברתי מרכזי. ולעומת זאת, המשך השתכשכותו של מעריב בביצה שיצר סביבו, רק מניבה... יתושים וריח רע.
