הפרח בגני על השרידים היבשים של בן-חצב יקינטוני, שקמלו בסוף האביב, צצו פתאום שלושה פרחים לבנים, שהזדקרו מגבעול קטנטן וצנום. בזיהוי אינסטינקטיבי הם הוגדרו כנֵץ החלב - אחד הפרחים היפים, שאני מכיר. דא עקא, נץ החלב פורח רק בסוף החורף.
את התעלומה פתרה מימי, בוטנאית ידועה, שקיבלה את תמונות האורח, ופסקה לאחר יום, זו חבצלת קטנת-פרחים.
בדיקה נוספת של הארגז, שבו נטמנו בצלי הבן-חצב יקינטוני, גילתה, שמימי צדקה, וכבוד הבוטנאים ניצל.
בעציץ ארגז היה לחבצלת טוב, והיא התפתחה כמה שנים בתוך אחד הרגבים, שניצל מפרדס שנכרת ונחרש על אחד מרכסי הכורכר בשרון. הבצלים ניצלו ברגע האחרון משִני הטרקטורים ועברו להתגורר בגינתי - עד שהפתיעו בלבלוב של אורח קטנטן וחמוד.
לדמותו של חוסן לאומי על החוסן הלאומי כבר נכתב רבות, אך טרם פוענחה הנוסחה, המעצבת את "לוח המחוונים", שיכול לאפשר למנהיג להבחין מהי מידת החוסן של האומה שהוא מוביל. הספר החדש, "חוסן לאומי בעת מלחמה: פיתוח על-פי תבנית קבלת החלטות" (National resilience during war: Refining the decision-making model( לאייל לוין מהווה ניסיון לגבש נוסחה לחוסן לאומי לנוכח עימותים אלימים בין מדינות.
הזירה הביו-לאומית של מלחמת העולם השנייה, שבה חלק ממדינות אירופה קרסו ואחרות שרדו ואף ניצחו, מהווה חומר גלם היסטורי לדיון ביקורתי ולחיפוש מדעי אחר הנוסחה המנצחת. כך, לדוגמה, מראה ניתוח מדוקדק כי האגדה על צ'כוסלובקיה הקטנה, שהוקרבה על-ידי בריטניה ועל-ידי צרפת במסגרת מדיניות הפיוס - אין לה רגליים; אובייקטיבית, יכלו הצ'כים להילחם ואף להצליח בכל התמודדות אלימה מול הוורמאכט הנאצי, שהיה בעמדת נחיתות בכמה ממדים. הגורם החסר בחוסן הלאומי, שמנע מצ'כיה את ההצלחה, לא היה בתחום הצבאי דווקא. מאידך-גיסא, פינלנד, מדינה זעירה חסרת כל סיכוי מול המעצמה הסובייטית שהתנפלה עליה, הצליחה לשרוד מול גיסות סטאלין.
הסוד, לפי המחקר של אייל לוין, טמון בסופו של דבר בשני גורמים חשובים, הכרוכים זה בזה: אופטימיות לאומית (מושג המצוי בתחומי הפסיכולוגיה החיובית) ואתוס לאומי הולם. שני הגורמים הללו הם תנאי הכרחי, אך למצער - אינם מהווים תנאי מספיק.
ההיסטוריה מוכיחה חד-משמעית, כי ללא אופטימיות לאומית וללא חשיבה חיובית וללא אתוס לאומי - עמים אינם שורדים. יחד עם זאת, זה תנאי הכרחי בלבד, וכדי להצליח יש להשכיל ולקיים גם תנאים אחרים.
הספר, אם כן, מוצא את הנוסחה, ומותיר פתח לשאלה, שאמורה להציק לכולנו: האם מדינת ישראל, כאשר נציב אותה במשוואה, תוכיח עצמה כשייכת לקבוצת המדינות המצליחות? את התשובה לכך מוזמנים חוקרים לבדוק ולמדוד מבעוד מועד, כדי לא להפוך למקרה בוחן נוסף למחקרים היסטוריים חשובים ככל שיהיו. הספר של לוין יצא לאור - באנגלית - בהוצאת לקסינגטון בארצות-הברית.
איג-נובל בימי הביניים, טוענים, התווכחו חכמי הדור כמה מלאכים יכולים לעמוד על חוד מחט. גם כיום יש מדענים, שחוקרים דברים בלתי-סבירים לחלוטין, בתואנה כי זה חלק מהמדע. כדי להוקירם מחלקים מדי שנה את פרסי איג-נובל.
אתר
חורים ברשת הביא דיווח מהטקס השנה, וצריך לזכור, שזה רציני, והרבה מאוד כספי ציבור ירדו לטמיון, כדי לענות על שאלות בלתי רלוונטיות.
וזה מזכיר לי את ויליאם פרוקסמאיר המנוח, סנאטור דמוקרטי מוויסקונסין, שהחליט באמצע שנות השבעים לחלק את פרס גיזת הזהב למחקרים ממשלתיים, שבזבזו לשווא את כספי משלם המסים האמריקני. הטקסים, שערך סנאטור פרוקסמאיר, היו מיטב הסטנד-אפ של זמנו, והרתיחו רבים. הסנאטור העניק את הפרסים על מדרגות הסנאט, כשכל תחנת הטלוויזיה עוקבות אחר דברי ההסבר שלו לבזבוז הממשלתי.
בשנת 1976 עמד סנאטור פרוקסמאיר על המדרגה הרביעית של בניין הקונגרס, ו"הילל" את רונאלד האצ'ינסון, אחד ממקבלי הפרס. הלה נפגע, ועורך-דינו תבע את הסנאטור על דיבה. אז התברר לסנאטור החרוץ, שחסינות הסנאטורים מגיעה רק עד המדרגה השלישית של בניין הקונגרס.
"לא תטה משפט" אחרי 39 שנה, כותב עפר דרורי, אומתו השמועות, כי ועדת אגרנט העבירה דוחות על עדויות שהושמעו בפניה, למשה דיין שר הביטחון, שתיפקודו בימים שלפני מלחמת יום הכיפורים ובשלושת ימיה הראשונים היה בין נושאי חקירתה.
אף פעם לא התפעלתי מוועדת אגרנט ומשום ועדת חקירה שעקבה אחריה - למרות שכמה מסמכים, שהכינה הוועדה (ובעיקר, הנספח, שכתב חיים לסקוב על התרבות ועל המשמעת הלקויה בצבאנו) מצאו חן בעיניי. הוועדה, לטעמי, נועדה לקבור את המחאה דאז, ולהציל את משטר מפא"י, שהובילנו כמעט עד התהום בהנהגת
גולדה מאיר וחבר מרעיה. בוטה במיוחד אמירת הוועדה, שאין לה רגליים ואין לה ידיים, כי לא היו שיקולי בחירות באי-גיוס המילואים ערב האסון.
וזה מזכיר לי, כמובן, את השאלה הכיצד היה רב-אלוף (מיל.) פרופ' יגאל ידין חבר בוועדה?! והרי ידין ייעץ למטכ"ל ולאלוף פיקוד הדרום בשני הימים הראשונים למלחמה - יחד עם רבי-אלופים אחרים; ובין השאר, היה מאבותיה של המתקפה הכושלת בשמונה באוקטובר.
הגדרה הפצתי את ה
אמירה של ארול פיליפס, וקיבלתי מטח של תיקונים.
פיליפס טוען, שיהודי שיצביע עבור אובמה, הינו פסיכופת. חברים אמרו, שהגדרתו קשה מדי, והצבעה כזו - לאחר כארבע שנות כישלון, הינה רק סימן לאידיוטיות.
עוד הגדרה משה אשד, הרגיש לקשיי התקופה,
מציע את המונח "מחסוֹך" - תקופת קיצוצים וחיסכון.
- "יש לך אולי כמה שקלים להלוות לי? אני לא יוצא מהמינוס".
- "הפוך אותי, וגְרוּש לא ייפול לי מהכיס. אני במחסוך עכשיו".
