אין צדיקים בסיפור

בית המשפט לא אמר שאהוד אולמרט הוא נקי כפיים ובר לבב שלא נמצא רבב על בגדו, לא מדובר בדרייפוס. לא צריך להיות חוקר משטרה או פרקליט מחוז כדי לדעת שהמשפטים והתיקים וההאשמות שמלווים את אולמרט לכל אורך הקריירה שלו, ושמכולם לבסוף זוכה או לפחות לא נענש, הם לא עשן בלי אש. זה לא מקרה או התנכלות אישית שהתיקים והחשדות רודפים דווקא אחריו ולא אחרי בני בגין למשל. אולמרט לא היה עובר את מבחן יצאת צדיק של חיים הכט.

ובכל זאת, בצדק הפך אולמרט מנאשם למאשים. זיכויו מן ההאשמות הכבדות שהוטחו בו, והעונש הקל כנוצה שהוטל עליו על העבירה האחת והיחידה שבה הורשע, היו מכת פטיש מהדהדת שדורשת מהפרקליטות ומכל המערכת המשפטית לעשות חשבון נפש, לבקש סליחה ולומר טעינו. הפרקליטות צריכה לבקש סליחה גם מאולמרט, אבל בעיקר מהציבור הישראלי, מהפוליטיקה הישראלית ומהדמוקרטיה הישראלית.

לא, אני לא שותף להשקפה המוטעית שהפרקליטות חייבת להיות קבלן הרשעות, וכל זיכוי של נאשם הוא כישלון שלה. להפך, בעיניי העובדה שיש בישראל שיעור גדול כל כך של הרשעות דווקא היא כישלון של המערכת. אבל כאן הפרקליטות הפילה בטענות שוא ממשלה נבחרת.

עיקרון השוויון לפני החוק, האומר שדין נבחר ציבור כדין כל אזרח, יפה מאוד בתיאוריה אבל נתקל בקשיים גדולים במבחן המעשה. כי כאשר הפרקליטות מחליטה להגיש כתב אישום כנגד אזרח, זוהי מבחינתו התחלת הדרך. לעומת זאת כשהיא מגישה כתב אישום כנגד נבחר ציבור זה סוף הדרך. כשמדובר בנבחר ציבור, הפרקליטות היא גם התובע גם השופט וגם התליין. ברגע שהוגש כתב אישום האיש נדרש לעזוב את תפקידו, וברוב המקרים בזה מסתיימת הקריירה שלו. עד שיסתיים משפטו יעברו שנים שבהם המערכת הפוליטית משתנה וזורמת בלעדיו, כך שמבחינתו ומבחינת בוחריו, השאלה אם בסוף התהליך הוא יזוכה או יורשע, ירצה שלושה חודשים של עבודות שירות או ייכנס לכלא לשנה, היא כבר שאלה משנית. חלב שנשפך מזמן.

וכאשר מדובר לא בסתם איש ציבור אלא בראש הממשלה, השאלה נעשית חריפה פי אלף כי התפטרות ראש הממשלה היא הפלת הממשלה כולה. אני באופן אישי, אני מודה, שמחתי מאוד על נפילת ממשלת אולמרט, אבל אסור היה לי לשמוח כי מן הבחינה הדמוקרטית זה בלתי נסבל שהיא נפלה בדרך הזו. בלתי נסבל שממשלה שנבחרה על-ידי כלל הציבור תופל בידי קבוצה קטנה של שניים שלושה אנשי פרקליטות שלא נבחרו מעולם, שהדיונים וההחלטות שלהם נעשים הרחק מעיני הציבור, שאף אחד לא יכול לבקר את שיקול הדעת שלהם או אפילו לדעת מתי ואיפה ואם בכלל מתקיימים דיונים בעניין, ומי ומי משתתפים בהחלטה.