קראתי את הכתבה "רבע גמר" של צליל אברהם, שהתפרסמה (יום ו' 21.09.12) במוסף 7 ימים של
ידיעות אחרונות ולא יכולתי שלא להתעצבן. בחורים ובחורות צעירים בגילאי 25-30 מתלוננים על כך שבגילם - גיל 25... הם עדיין נאלצים לגור עם ההורים, לא מוצאים עבודה מתאימה, לא יכולים לנסוע לחו"ל, אין להם כסף לקנות כרטיס להצגה ב-160 ש"ח, כועסים על עצמם על המקצוע שהם למדו ולא מוצאים בו עבודה, והם חרדים ומודאגים לגבי עתידם.
אותם חבר'ה מטילים את האשמה במצב הכלכלי ונאחזים באחד דמיאן בר שבשנת 2004 החליט שהוא מצא את הבעיה הנ"ל ושזוהי תופעה מוכרת היום עם הוכחות לכך. אותו דמיאן בר גם פונה בפתח ספרו, לצעירים בגילאים האלה ומזהירם כי המבוגרים יגידו להם שהמשבר הזה לא קיים ומתרה בהם לא להקשיב לאותם מבוגרים, או טוען שהם (ילידי שנות ה-80) הם דור ראשון שעובר את המשבר והם ורק הם המומחים לחיים האלה.
בואו נפרוט את זה קצת לפרטים. מאחר שאני נחשב בין המבוגרים האלה שאסור להקשיב להם, אז אבקש שלא תקשיבו לי, אבל קראו את דבריי. אז ככה, לגבי התלונות על כך שבגיל 25 "נאלצים" צעירינו לגור עם הוריהם. אם זכרוני הקשיש אינו מטעני (ואני בן 50 כיום) גם אני ויתר בני דורי גרנו בגילאים אלו בבית הורינו, מסיבה נורא פשוטה: לא, לא בגלל האוכל / כביסות / פינוק / וכו' (טוב, אולי קצת), אלא בגלל שגם לנו לא הייתה את היכולת הכלכלית לשכור דירה משל עצמנו וגם אנחנו לא התבססנו עדיין לצורך כך.
פרנסה קודמת לכל בעניין אי מציאת העבודה המתאימה. אולי יואילו המומחים בני ה-25 לגלות לי עבודה מתאימה מהי? כי (שוב) גם בני דורי, לא כולם, החליפו מספר עבודות במהלך חייהם, כי לא מצאו את העבודה המתאימה כהגדרתכם. אף אחד (למעט יחידי סגולה) לא יכול לדעת בשלבי עצמאותו הראשונים בחיים, מה תהיה העבודה המתאימה לו. יכולים לצוץ כל מיני רעיונות/שיגעונות שיוליכו אתכם לניסיונות עם הצלחות ו/או כישלונות ורק כך תמצאו את העבודה המתאימה.
עלתה בכתבה גם טענה של בחורה צעירה שאמרה שהיא לא יודעת אם היא תוכל לעבוד במשהו שהיא תאהב. בשלב זה רחמי עלו וגאו. גברתי הצעירה, עשית פעם סקר לבדוק איזה אחוז מהאוכלוסיה עובד במה שהוא אוהב? תתפלאי לגלות שיותר מ-50% (ואני צנוע) עובדים בעבודות שמאפשרות להם לחיות בכבוד והם לא נהנים מעבודתם, כי הפרנסה קודמת לכל, מה לעשות?
אתם מדברים על חרדות ופחדים בגילכם המופלג? חכו שתהיו בעלי משפחות עם ילדים ותרגישו מהם חרדות ופחדים כשעל כתפיכם מונחת אחריות לפרנס משפחה שלמה ולא רק את עצמכם, וזאת בתנאי ואינכם עובדי מדינה שמשרתם מובטחת עד יום מותם.
עבודת כפיים ואני פשוט חייב, חייב להוסיף עוד משהו על הבעיה במציאת עבודה. מוזכרים בכתבה מספר מקצועות שבהם לא מצליח הדור של ילידי שנות ה-80 למצוא עבודה. התאמצתי לחפש ולא הצלחתי למצוא בין המקצועות האלה שום עבודה הנקראת עבודת כפיים, כזו המצריכה להתאמץ פיזית, זאת אומרת ממש לעבוד, כמו פעם, כמו למשל, טכנאי מעליות, גנן, מסגר, שלא לדבר חס וחלילה - פועל בניין. המקצועות שבהם לא מצליח הדור הזה למצוא עבודה הם, שימו לב: חינוך, תקשורת, עבודה סוציאלית, מחקר אקדמי, אדריכלות, משפטים, רפואה ועוד.
אינני מעלה את זה סתם. הדור שלי, משום מה, עבד במכונאות/חשמלאות רכב, מכונאות מטוסים (מי שהיה יוצא חיל האוויר), טכנאי מעליות, מסגרות, ליטוש יהלומים. ניסיתם לבדוק עד כמה חסרים אנשי מקצוע בתחומים האלה? יש לי חבר בתחום המעליות שמשווע לעובדים. חבר נוסף שבבעלותם מסגרייה והם משוועים לכוח אדם. ולגבי מוסכניקים? כמה כאלה מקצועיים אתם כבר מכירים? ומי בוחר היום בדעה צלולה ללכת לעבוד במקצוע הזה?
הבעיה עם הדור שסובל מתסמונת "משבר רבע החיים" זה שהם פשוט לא רוצים להתאמץ. אני רואה את זה מסביבי יום יום. הם רוצים הכל בקלות עכשיו ומיד. ומה שקורה זה שהם ממציאים כל מיני תירוצים כדוגמת המשבר הזה כדי לא לקחת אחריות ולגלגל אותה לפתחם של אחרים.
דור יקר של שנות ה-80, תתעוררו, אף אחד לא ינהל לכם את חייכם במקומכם ואף אחד לא יסייע לכם בדיוק כמו שלא סייעו לנו (ואני לא מדבר על סיוע של ההורים). זו דרכו של עולם, לא רק בארצנו הקטנטונת. קחו אחריות ותתחילו לפעול.
אהה, ועוד משהו קטן. כרטיס להצגה ב-160 ש"ח? נו באמת, אפילו אני יודע היום שאף אחד לא משלם מחיר מלא על כרטיס לתיאטרון.
