Sticks and stone can brake my bone...but words not?
ילדים הם עם אכזר, הם לא מניחים לטרף, ברגע שהם מריחים דם. סוג של טורפים חסרי עכבות שאם לא יציבו בפניהם גבולות זה עלול וכבר גרם לאסון. אלו היו המילים שאמר לי חבר טוב לאחר אירוע קשה ביותר שחווה עם בתו בת ה-14.
נוכח המקרים של ההתאבדות שאירעו לאחרונה והובאו לידיעת הציבור, אני מוצא את עצמי עוסק בעניין. האם באמת רק אלימות פיזית נחשבת לאלימות? האם אנו עושים מספיק כדי למנוע אלימות מילולית? שלא נאמר התעללות מילולית?
מתוך פסק הדין של כב' השופטת
נועה גרוסמן ומובאות מדבריה 22/6/2003 בהיותה שופטת בית משפט השלום בתל אביב: יונתן יובל ,"אלימות מילולית" ,פלילים, משפט ואלימות 2001 כתב:
"כאשר פעולות היגד גורמות באופן אופייני לתוצר אלים בתודעת הקורבן, הן אלימות לכל דבר. זאת לא בהשוואתן לאלימות פיזית, אלא בשל התקיימות המבחן הסיבתי, הבוחן את הקשר בין פעולה לביצועיות שלה, ואינו מבחין בין פעולות פיזיות למילוליות. הדיבור המטפורי לא רק שאינו מעמעם את טבעה האמיתי כביכול של אלימות - הפיזיות שלה- אלא מאפשר לנו לדבר על קטגוריה חדשה ואמיתית לא פחות של פעולות, דהיינו, דיבור אלים".
עוד נאמר שם בעמ' 272:
"כיצורים חברתיים, הפגיעות הנגרמות לנו נתפסות בהמשגתם החברתית האינטרסובייקטיבית, לא בהגבלתם להיבטים הפיזים שלהם. לכן, פעולות מילוליות אינן צריכות להיבחן בלשון בלבד, אלא כפעולות ביצועיות שיש להן השפעה על העולם החברתי והמנטלי. דיבור הינו עשייה לא פחות מאשר הנפת יד או דקירה בסכין. כבני אדם אנו חיים בעולם חברתי, רווי שפה ומטפורות. האלימות שיכולה לנבוע מהן, אף אם היא שונה במופיעה, אינה ממשית פחות מאלימות פיזית. סבל קורבנותיה הינו ממשי, ולפיכך מושא ראוי להסדרה חברתית ומשפטית דומה גם בהיעדר היבטים פיזיים מובהקים".
סיפורים אמיתיים סיוון בת ה-13 לא הייתה מהמקובלות, אפשר לומר שסיוון סבלה מעודף משקל ומפה שהיו לה מגבלות בכל הפעילויות הגופניות שמתבצעות בבתי הספר. הגיל הזה של גיל 13 הוא גיל בו השינויים הגופנים וההורמונלים תופסים מקום מהותי בחיי היומיום ומפה שאט אט מצאה את עצמי סיוון מחוץ למעגלים החברתים הכיתתיים, כל שכן הבית-ספריים וזאת למרות שהייתה תלמידה מצטיינת, חברה באין ספור ועדות חונכות בכיתות הנמוכות ובאופן כללי מאוד מאוד פעילה. נוכח ההצקות הלא פוסקות הן בצורת כתיבה בפייסבוק והן בכיתה עצמה מצאה את עצמה סיוון במקום מאד בודד, מה שהוביל אותה לבעיות עם דימוי הגוף שלה, ומתוך הרצון ל"יישר קו" עם שאר ה"חברות" סיוון החלה בדיאטת רצח. לא עברו מספר חודשים בהם השינויים הגופנים שנראו לעין די מהר הביאו אותה מצד אחד למרכז החברה ומצד שני פגעו בה בצורה קשה, מאחר שהיא המשיכה אל מעבר לאותה דיאטה ושינוי תזונתי ועברה לאנורקסיה.
רוני בן ה-15 היה מטרה קלה לחיצי הלעג של "חבריו" לכיתה והשכבה, הוא בן להורים גרושים שהיו בכותרות, אביו נעצר במהלך המאבק מספר פעמים ומאחר שהיה דמות ידועה בישוב מגוריהם הכול היה גלוי. אבא שלך אלים, הם הטיחו בו, אפס שמרביץ לנשים, אמרו לו ועוד מטבעות לשון שלא היה בינן לבין המציאות כל קשר, למעט העובדה שאכן היו אלו ההאשמות בהן הואשם אביו, גם אם אחר כך נסגרו תיקים אלו בחוסר הוכחה וחוסר עניין לציבור, כל שכן בזיכוי מוחלט שמהותו תלונת שווא. עדיין רוני סומן כבנו של אדם אלים. הוא הפסיק ללכת לתנועת הנוער, הפסיק את החוגים, הפסיק לצאת מהבית והסתגר בבית עם המחשב. גם לשם הגיעו ההצקות והוא נאלץ למחוק ולחסום את כל "מכריו" מבית הספר והשכבה מהפרופיל האישי שלו ולחסום אותם. עד מהרה מצא לו "חברים" אחרים, איתם היה נפגש גם במהלך הלימודים, איתם חווה מספר אירועים קשים שהביאו אותו בסופו של דבר למאסר ומשם לאשפוז בכפייה בבית חולים לתשושי נפש למשך כ-10 חודשים. ידיעה זו שדלפה איכשהו בישוב הביאה אותו במהלך אחת החופשות לנסות ולשלוח יד בנפשו.
לילך בת ה-16 אהבה מאד את החבר שלה. כבני 16 רווי הורמונים הם החלו מקיימים יחסי מי. מה שלילך לא ידעה הוא שהחבר מצלם אותה, והיא גילתה שתמונותיה בעירום מלא הפכו להודעות וסרטונים בטלפונים של כל מכריה מבית הספר, השכבה והעיר. לילך ניסתה ו....התאבדה.
שלושת הסיפורים האלו בהם שונו פרטים כדי לא לפגוע בפרטיות של הילדים וההורים שלהם הינם סיפורים אמתיים. יש לכם מושג כמה זה קרוב אליכם? ואתם כהורים - מה אתם עושים כדי למנוע הישנותם של מקרים כאלו? המרחק בין מלכת הכיתה לבין מישהי שהינה נושא לצחוק ולבוז הוא מרחק קצר ביותר ומשם הדרך אל הסוף הנורא - חלום הסיוטים של כל הורה - כמעט לא קיימת.
אחריות ואתגר האלימות המצויה כל כך בחברה בכלל ובבתי הספר בפרט, כל שכן בחברת הילדים, מעמידה את הרשויות ואת אנשי החינוך וההורים (מבחינתי המשולש הוא צוות חינוכי-הורים- ילדים) בפני אחריות ואת אנשי השטח, מורים ואחריהם גם את המנהלים, בפני סוג של אתגר אמיתי ומהותו - חינוך לחברה טובה יותר על-ידי הקטנת התופעה (אי-אפשר לבטלה כליל), ומתוך הכלל לטפל בפרטים הנפגעים.
אלא שפה מתעוררת בעיה אחרת. הטענה אותה אני שומע חדשות לבקרים היא שאין במערכת כלים יעילים להתמודד עם התופעה. האלימות כפי שהינה מובאת היום בכל אמצעי התקשורת הינה תופעה שכיחה על גבול המקובלת ומתגברת. תופעה שמתגברת ומופיעה כמעט בכל הקשר של חיינו: במשפחה, בציבור, במקומות הבילוי, במגרשי הספורט, בכנסת ובבתי ספר, תופעה שפוגעת באופן משמעותי באיכות החיים של כולנו. בבתי הספר יש לתופעה השפעה עצומה על נושא הביטחון האישי של הילדים ואיתם גם המורים.
אסטרטגיה מערכתית וארוכת טווח למערכת החינוך תפקיד מרכזי בהקטנת שכיחות התופעה ובבניית אקלים מתאים למניעתן, בנובמבר 1998 לפני כ-14 שנה, הקים שר החינוך דאז, הרב
יצחק לוי, ועדה ציבורית לבחינת דרכים לצמצום האלימות בקרב ילדים ובני נוער בבתי הספר ומחוצה להם.
14 שנה עברו, העולם השתנה ולפחות לטעמי, האלימות התגברה. הוועדה קבעה שאין פתרון נקודתי להתמודדות עם הבעיה. תופעת האלימות בקרב בני הנוער היא תופעה מורכבת המושפעת ממכלול של גורמים בסביבה המשפחתית, החברתית והמערכתית בה גדל הדור הצעיר, אלא שעל-אף מורכבותה ניתן להתמודד אתה בהצלחה. ניתן לצמצם את האלימות בקרב בני הנוער באופן משמעותי, אך על-מנת להשיג זאת יש ליישם אסטרטגיה מערכתית רב אזורית וארוכת טווח.
עיקרי התוכנית: 1. לחזק את הקשר בין הצוות החינוכי להורים.
2. כל בית ספר חייב להפעיל תוכנית למניעת אלימות בבית הספר מתוך מאגר התוכניות המומלץ ע"י משרד החינוך.
3. לפתח את הסביבה הפיזית של בית הספר.
4. על משרד החינוך לבנות קובץ "כללי התנהגות בבית הספר".
5. על משרד החינוך לבנות נוהל הדרכה וסיוע מידי להתמודדות עם אירועים חריגים.
6. לבנות יחידות לימוד המסייעות למניעת אלימות בתוכניות ההכשרה וההשתלמות של גננות, מורים ומנהלים.
7. על משרד החינוך לקבוע נהלים ברורים לטיפול בתלונות על אלימות מצד הצוות החינוכי.
8. על משרד החינוך להציג את נושא צמצום האלימות כמרכיב מרכזי בהערכת ותגמול בתי הספר.
ארבע עשרה שנה חלפו והתוצאות - לא משהו. תוכניות, ועדות, הרבה מילים, הרבה ועדות, הרבה הבטחות ואלימות שממשיכה לגאות. רק בעת האחרונה אנו למדים על שני מקרים בישראל ועל תשעה בחו"ל. זמינותה של רשת האינטרנט והכלים שהיא נותנת הן לאלימים והן לקורבנות, הניתוק אותם חווים הילדים - השאלה הכי קשה היא עד מתי זה ימשיך והאם אנו כהורים יכולים לעשות משהו? הרי אלו הם הדברים הכי יקרים לנו, אליהם אנו נושאים עינינו בדאגה, הלא כן?
