שירה של חשיפת עבר ושל התחדשות

ברכות לחתן הפרס, זה ערב של הוקרה לשירה, הוקרה למשורר שלמה אביו, שמציג בפנינו שירה אמיתית, שירת התמיד. כך דרכו להבין את העולם:

"לזמנים ולמקומות סדר עלום משלהם.
מי כמוך יודע: מתוכך מתרוקן רק אתה".

כך כותב שלמה אביו בשירו נשל ונחש באיסטנבול, בספרו 'מעין הבטחה', עמוד 25 - ומי שקורא בשירי ספר זה אכן חש שהמשורר סוחף אותנו לזמנים ולמקומו, ואנו במסע מרתק אחר חייו, אחר זהותו. ואותם זמנים ומקומות, אכן יש להם סדר עלום משלהם.

המשורר מריק מקרבו שברי תמונות וסיפורים, והוא יודע שבתהליך זה של התרוקנות הוא מתחדש. באותו שיר הוא מדמה זאת לנשל הנחש. יש תמורה בעולם, והמשורר תר אחריה, מנסה להבין אותה, לרדת לפשר אותם שינויים בחייו, בזהותו. המשורר מודע לכוחה של המציאות בחוץ: "איסטנבול עולה על גדותיה - איתך או בלעדיך".

כמשורר הוא מנסה לאסוף וללקט שברי אירועים - ודרכם אנו נחשפים לדרך מבטו על העולם, לדרך שבה הוא משקיף על עברו, על הוריו.

בשירו רוח רפאים בכיכר אלטמירה הוא כותב:

"לא קרואים נדחקים אליי שברי רגעים
שוכח מורדות, זוכר עליות.
וכפושע השָׁב בחשאי לאֲתר הָאירועים
לְביתֵך אָשוב-אתגַנב, לכיכר אלטמירה".

לפנינו דרך מיוחדת לתאר את מסלול השיבה המאוחרת שלו אל ילדותו, אל עברו, כמו מדובר בהתגנבות אל חייו, אל תולדותיו, אל מקומות שהיו ערש חייו, לרגעים המכוננים של זהותו.

תחילת השיר אכן מבארת לנו את כוחם של האירועים, את הדרך שבה השפיעו על חייו, וכמשורר הוא מבקש להבין את חייו , לתעד הכול, לתת למסופר משמעות.

וכך הוא כותב:

"מחוור לי וברור: סיפור גמור וקבור
אך אינו חדל מלהופיע, מלהפריע
ומסיבה עלומה זו הריני מעלה באוב
את ביתך שנטשתי בכיכר אלטמירה". - עמוד 32.

הפרס לשלמה אביו הוא פרס לשירה עזת מבט, שירה שמקלפת באומץ את כל הגלדים והקליפות של הֶעבר, שמנסה לבנות רקוויאם לעולם שחלף, לתת לנו טעימות מחיים של אצילות וערכים בתוך תרבות אחרת. להכיר לנו דמויות רבות קסם, דמויות הוריו המתנגנות ללא הרף. בכל יצירתו, לכל אורך השנים, ידע שלמה אביו לשזור את דמותם המיוחדת. גם בספר זה אנו חשים מה רב היה כוחם להשפיע על חייו לכל אורך חייו - וכך הוא כותב:

"כוחם מעורטל, בלתי מותנה:
יוצאים, באים, חלום, עֵרוּת -
אחת היא להם.
משוחרר מבשָׂרם הכּלֶה,
ניגונם גובר על הכול

ממקומם קמים ובאים לגונן.
על כוח כזה בחייהם לא חלמו.
מתו שיהיה להם".

גם במותם יש להם כוח להשפיע על החיים. 'מֵתו שֶיהיה לָהם', כך הוא שר להם, עליהם, וכך הוא מחבר בין המוות לבין משמעותה של המלה 'מתו' בלשון הדיבור. הניגון שלהם כמו פורץ מבשרם הכָּלֶה, ועדיין רב כוחם לגונן על בנם הכותב את דמותם. לפי ניסוחו יש להם כוח מעורטל, בלתי מותנה.

הכוח הרוחני הזה- אין לו גבולות, ויש לשירה יכולת להעצים זאת, להעביר לנו אותה נחלה, אותה מורשת שמגוננת עלינו, על העולם, שירש עוצמה רוחנית כה נשגבת.

יש בשיריו של שלמה אביו עדות לכוחה של הרוח, של המורשת, ואלה חזקים מן המציאות, מן החומר. גם כאשר המשורר מספר על חייו, הוא יודע כי הרוח חזקה מן הכול:

"מה תהמי עליי נפשי,
אפשר לחשוב שבכוחי.
הוחילי, אם בכוחך". עמוד 40.

כוחה של הנפש, זה המנוע החזק המניע הכול. וכל שיריו הם מסעות, הרפתקאות נפש. שם קורה הכול.

בשירו 'עקירה בטולדו' הוא יודע לסכם זאת במלים מרתקות, מלים שמחפשות ראשוניוּת:

"קודח על-פי דרכי, והשחר יֶלֶד
באור דמות ראשונה לי במראָה
נפשי מתעטפת מסע נפש, לעצמה". עמוד 8.

שיריו של שלמה אביו הם כרכרה, שמפלסת דרכה בשבילים שאולי נשכחו, נוגעת ברגעים שנמחקו לרגע ועתה הם פורצים מתהום הנשייה והופכים לפנינים יקרות, ומתוך אותה מציאות של חולין ושל חומר, פורצת רוח אדירה, רוח סוחפת, שמרטיטה את הלב, שמבשֶׂרת לנו, כי לכל מה שהיה יש טעם, יש משמעות.

ברכות לחבר השופטים של הפרס על שם ניסן הרפז - פרופסור נורית גוברין יו"ר חבר השופטים, פרופסור אבנר הולצמן ופרופסור מירון איזקסון חברי ועדת השיפוט.

יבורכו על העניקם פרס זה לשלמה אביו, שכן ראויים השירים לדמותו של ניסן הרפז, האיש היקר ורב הפעלים, שידע לברך על החיים, שניסה לתת טעם לכל המעשים, להעניק עוצמה לעבר ולמורשת.

תבורך המשוררת רחל הרפז על היוזמה להקים פרס ספרותי על שם ניסן הרפז היקר ורב הפעלים, בשיתוף אגודת הסופרים העברים ובצוותא עם מנכ"ל האגודה ארנון פורת. שאו ברכה, זכינו לרגעים של שירה שהמשורר קורא להם 'מעין הבטחה' ואנו יודעים בלבנו, זו ממש הבטחה, הבטחה ראויה לפרס. שלמה אביו משורר מיטיב לספר את חייו ואת חיינו - ועל כך אנו אומרים לו מלה אחת, תודה.