"ותחלף את משכורתי עשרת מונים"

בסוף פרשת השבוע, פרשת ויצא, אנו נחשפים לאחד מהנאומים הקשים שמופיעים בתנ"ך. הנאום שנישא בפיו של יעקב אבינו מופנה אל לבן אחי אמו, שמואשם על-ידי יעקב בניצולו תוך שימוש בתנאי ההעסקה בלתי הולמים: "זה עשרים שנה אנכי עימך, רחליך ועזיך לא שִכֵּלוּ ואילי צאנך לא אכלתי. טריפה לא הבאתי אליך, אנכי אחָטֶנָה מידי תבקשנה, גְנֻבְתי יום וגְנֻבְתי לילה. הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה ותִדִד שנתי מעיני. זה לי עשרים שנה בביתך, עבדתיך ארבע עשרה שנה בשתי בנותיך ושש שנים בצאנך, ותחלף את משכורתי עשרת מונים" [בראשית ל"א, ל"ח-מ"א].

יעקב, שמזכיר את נאמנותו ללבן ולמשימה שהוטלה עליו, למרות שנהגו בו שלא כדין, מדגיש בנוסף את העובדה, כי בעקבות נאמנותו זו זכה לבן לכל הונו ורכושו. צאנו לא נטרף, עיזיו לא נגזלו, וכל זאת תודות לשמירתו הנאמנה של יעקב שהתמידה גם במזג אוויר קשה ובנסיבות לא קלות. ראוי לשים לב לדבריו הכואבים של יעקב אבינו, ולו משום שהם נוגעים באחת הנקודות העדינות של עולם התעסוקה ואנשי הקהילה העסקית, והם: תנאי התעסוקה שמספקים המעבידים אל מול חובת הנאמנות של העובדים.

גנב הנוטל שכר שאינו מגיע לו

נפתח דווקא בחובת העובדים, ולו משום שמדובר בחובה שלא מרבים לעסוק בה. ההלכה היהודית מחייבת את העובדים בראש ובראשונה לנקיות כפיים, שצריכה לבוא לידי ביטוי בנכונות לעבוד בכל דקה שעליה משלמים להם. אחד המקורות העוסקים בנושא היא המשנה, המורה לפועלים העובדים בפרדס להתפלל על ראש האילן, ולא לרדת למטה, וזאת למרות שייתכן שיוכלו לכוון את ליבם טוב יותר בתפילה כשהם על הארץ. המשנה קובעת למעשה, כי אין בחיוב התפילה כדי להתיר לעובד להחמיר ולכוון בתפילתו על חשבונו של בעל הבית.

הלכה זו מהווה דוגמה לתפיסת עולם רחבה בהרבה, שקובעת, כי פועל מחויב בראש ובראשונה לעבוד בהתמדה, וכל סטייה מחובה זו מהווה גזל ממונו של המעביד. אין הדבר אומר שלעובד אין שום זכויות. אף עובד איננו עבד נרצע לאדונו. אך יחד עם זאת, יש לחזור ולשנן, כי הנורמה הראויה בכל הקשור ליחסי עובד ומעביד צריכה להתבטא במחויבות עמוקה מצד העובד למעביד, ומי שאינו נוהג כך - הוא למעשה גנב הנוטל שכר שאינו מגיע לו. מכאן, שתופעות כמו יציאה לסידורים בשעות העבודה ללא הסכמת המעביד, בזבוז זמן בשיחות טלפון, גלישה באינטרנט וכתיבת דוא"לים פרטיים, הם גזל לכל דבר אם הם פוגעים בעבודה הסדירה.

שערוריה מצידה של המדינה

אולם אל לנו לשכוח, כי ישנן גם חובות מקבילות מצד המעביד לעובד, ואלו בדיוק החובות שעליהן מתבססת תלונתו של יעקב אבינו, שהועבד בידי לבן בתנאים נצלניים ובצורה לא הוגנת. מצוות רבות בתורה עוסקות בחובות המעביד לעובד. בין החובות העיקריות היא הדרישה לשלם את המשכורת בזמן והאיסור על הלנת שכר. העובדה שלא פעם המעסיק הגדול ביותר - קרי: מדינת ישראל - מפגר בתשלומיו, היא מבחינה זו שערוריה עצומה. מצב שבו עובדים שמוסרים את נפשם, שלומם, טובתם ואפילו חירותם לטובת עבודתם, אינם מקבלים שכר בזמן או שאינם מקבלים אותו כלל, הוא בלתי נסבל.

עניין נוסף שהוזכר אף הוא בדבריו של יעקב היא החובה להעניק לעובד תנאי עבודה סבירים והוגנים. גם נושא התנאים הסוציאליים מתואר בהלכה. אחד הנושאים הבסיסיים ביהדות המבטאים חובה זו היא קביעתה של הגמרא, כי "כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו". הגמרא אף מסבירה את כוונתה ומפרטת: "שלא תהא אתה אוכל פת נקייה והוא אוכל פת קבר, אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש, אתה ישן על גבי מוכים [כרים וכסתות] והוא ישן על גבי התבן".

במדינת ישראל מתרחשים אינספור מצבים שבהם מצוקת העובדים מנוצלת באופן גס וציני. מדובר בעשרות אלפי עובדים שבמקרה הטוב אינם זוכים לתנאים להם הם זכאים, ושבמקרה הפחות-טוב הם פשוט אינם מקבלים שכר. ברוב המקרים העובדים הללו אינם עוזבים את מקום העבודה, אם משום שאינם מסוגלים למצוא מקום עבודה חילופי, ואם בגלל המחשבה שבהישארותם והתמדתם הם למעשה מבטיחים את האפשרות שביום מן הימים הם יקבלו את המגיע להם על-פי דין. עובדים אלו, הנותרים מחוסר ברירה במשרתם, על-אף העובדה שהיא מנצלת אותם שלא כדין ושלא כצדק, דומים בזעקתם ליעקב אבינו הזועק מול לבן.

אנו, המבקשים ללכת בדרכם של אבותינו, צריכים להימנע משני הכיוונים של מוסר העבודה הלוקה בחסר - בין זה של העובדים שמתרשלים בעבודתם ובין של המעסיקים שאינם נוהגים בצדק.