הבנק נהנה מן ההשתק

לא לעיתים קרובות נתקלים אנו בתביעת לשון הרע שמגיש מנהל סניף של בנק נגד הבנק עצמו. תביעה כזו הוגשה על-ידי מי שהיה מנהל סניף של בנק ירושלים (בנק העוסק, כידוע, בהענקת "משכנתאות") נגד הבנק ונגד מבקר הפנים של הבנק.

התובע טען, כי בעקבות חקירה, שנוהלה על-ידי מבקר הפנים של הבנק, הועלו נגדו האשמות קשות, בין היתר בדבר שוחד, מרמה, פעולות בניגוד עניינים, מעילה בכספי הבנק ומתן הלוואות תוך חריגה מסמכות. לטענת התובע, הבנק מיהר והגיש בקשה במעמד צד אחד לעיקול רכושו ורכוש אשתו, עד לסך 6.5 מיליון שקלים, וזאת בטענה כי הוא מעל בכספי הבנק.

הבנק קיבל את צו העיקול הזמני המבוקש, ולדברי התובע, לאחר 20 ימים הסיר הבנק את בקשתו לעיקולים וביקש מבית-המשפט לבטלה, וזאת לאור העובדה, שהתובע שכנע את אנשי הבנק, כי אין בסיס לטענותיהם נגדו. התובע טען, כי מעשיו של הבנק הונעו על-ידי מניעים זרים, וכי נקשר קשר להדיחו מתפקידו על-מנת למנות תחתיו לתפקיד את "איש שלומם" של ראשי הבנק, "וכל זאת על רקע פוליטי בלבד ולא מתוך שיקולים מקצועיים".

התובע טען (באמצעות עו"ד גלסברג), כי בעצם הגשתה של הבקשה לעיקול זמני, ובטענות שנטענו בה כלפיו, עוול הבנק כלפיו בעוולת פרסום לשון הרע. הוא טען עוד, כי גם לאחר שפוטר המשיכה ה"עלילה" לרדוף אותו, וכי הפרשה התפרסמה גם במסגרת כתבה שהתפרסמה במקומון בצפון הארץ ושבה הוא הוצג כנוכל וכרמאי. גם את פרסום הכתבה ייחס התובע לבנק, וגם בה הוא ראה עילה לתביעת לשון הרע, שהוגשה מטעמו כאמור.

[אף כי התובע פירט את נזקיו, אשר הגיעו לסך כ-4.5 מיליון שקל, הרי הוא העמיד את תביעתו על 2.5 מיליון שקל בלבד.]

סילוק מלא ומוחלט

את הבנק ייצגו בהליך עורכי-הדין תמיר גליק ורינת מודיאני (ממשרד ליבליך-מוזר). אלה פרשו בפני בית-משפט השלום בחיפה מסכת עובדתית, שלא הייתה פרושה בפניו עד אותה העת. בבקשה לדחייתה על הסף של התביעה, הם סיפרו, כי טרם הגשתה לבית-משפט השלום של תביעת לשון הרע, הגיש התובע, לבית-הדין לעבודה, תביעה נגד הבנק לתשלום פיצויי פיטורים.

הם הוסיפו וסיפרו, כי במסגרת התביעה בבית-הדין לעבודה הגיעו הבנק והתובע לפשרה, שבמסגרתה נקבע, כי "עם התשלום האמור, יסולקו סילוק מלא ומוחלט כל תביעות התובע מהנתבעת עקב תקופת עבודתו וסיום עבודתו של התובע אצל הנתבעת". לפיכך, כך טענו, הסכם הפשרה מקים השתק, החוסם את דרכו של התובע מלהגיש כל תביעה חדשה נגד הבנק, בגין אותה מסכת עובדתית, ובמיוחד בגין עילות, שכבר התגבשו והיו ידועות לו בעת חתימת הסכם הפשרה.

[התובע טען בתשובה, כי הסכם הפשרה נועד לסיים אך ורק את ההליך בבית-הדין לעבודה, וכי הוא לא ויתר על כל זכות אחרת, שהייתה קיימת לו ושאינה קשורה לעילות התביעה בבית-הדין לעבודה].

בהחלטתו, לא הסתיר השופט ש' לבנוני את זאת, שההכרעה במחלוקת האמורה הייתה קשה עליו. הוא הביע את דעתו, שלפיה ראוי היה לשמוע ראיות באשר לנסיבות כריתת הסכם הפשרה. לדידו, היה על התובע לבקשו לנהוג כך, ומשהוא לא עשה כן, לא היה לו אלא להכריע ללא שמיעת ראיות כאמור. הקושי בהכרעה, לצד העובדה, שההחלטה התקבלה מבלי שנשמעו ראיות כלשהן, הובילה את השופט לאמירה מעט יוצאת-דופן, שלפיה "הכרעתי האמורה בוודאי יכולה להיות נתונה לביקורת ערעורית שהרי היא נסמכת, לנוכח זאת, אך על שיקולי היגיון ושכל ישר ושיקולים פרשניים גרידא.

בהחלטתו, שהנה למעשה פסק-דין, הניח השופט על כפות המאזניים מה שהוא כינה שני "שיקולי-על": האחד הוא זה, שלפיו על בית-המשפט לקפוץ את ידו בהתבקשו לחסום את דרכו של בעל-דין להשמיע את עצומותיו בפני ערכאה שיפוטית, ושלפיו על בית-המשפט לפרש, לפיכך, את הסכם הפשרה באורח דווקני ומצומצם; השני הוא זה, שלפיו הסכמי פשרה נועדים "לנקות את השולחן", וכי לפיכך יש לפרש את הסכם הפשרה באורח נרחב ורחב, וניתן לפרשו בדרך החוסמת את דרכו של התובע להגיש תביעת לשון הרע.

השופט הנכבד קבע, כי אין לחתוך ולחרוץ באורח חד-משמעי בין שני שיקולים נכבדים אלה. "יכול ובמקרה אחד תכריע הכף לטובת השיקול האחד, ובמקרה אחר לטובת השיקול האחר. ברי כי ההכרעה תשליך לגבי סימונו כמפסיד של מי שלא דאג לניסוח הסכם הפשרה כיאות".

לגופו של עניין, קבע השופט, כי יש ליתן להסכם הפשרה, שנכרת בבית-הדין לעבודה, בין התובע לבין הבנק, פרשנות מרחיבה, המביאה לקצו את הסכסוך שביניהם. את זאת למד השופט חברוני בעיקר מכך, שהמחלוקת, שניטשה בין בעלי הדין, הייתה נוקבת וסוערת. "הדעת נותנת", כך השופט, לנוכח עוצמת חילוקי הדעות, "שהצדדים הגיעו לסילוק מלא ומוחלט של כל תביעותיהם, מכל מין וסוג שהוא". מסקנתו זו של השופט הנכבד התחזקה, לפי דבריו, מעיון בכתבי הטענות, שהצדדים הגישו הן בפניו והן בפני בית-הדין לעבודה, מהם עלה, כי עילת התביעה של התובע בתביעת לשון הרע, בה ניתנה ההחלטה דלעיל, התגבשה, באורח מוחלט, עובר לכריתת הסכם הפשרה.

תורת האורגנים

בדחותו על הסף גם את התביעה נגד מבקר הפנים של הבנק, לא ייחס השופט חשיבות כלשהי לעובדה, שלפיה הוא כלל לא היה צד לתביעה בבית-הדין לעבודה, ולפיכך לא היה גם צד להסכם הפשרה. בנוגע לכך הוא קבע, כי הבנק, שהנו תאגיד, פועל באמצעות אורגנים, בשר ודם, דוגמת מבקר הפנים. ככל שהבנק חטא, באמצעות מבקר הפנים, הרי היריבות היא בין התובע לבין הבנק בלבד, ולא בין התובע לבין האורגנים של הבנק (הדברים נכונים ככל שהאורגן לא פעל תוך חריגה מסמכות).

השתק גם לבנק?

לכאורה, יכול הבנק להיות מרוצה מפסק-הדין. שהרי טענתו של הבנק התקבלה והתביעה נגדו ונגד מבקר הפנים שלו נדחתה על הסף, ללא צורך בקיום משפט ארוך ומתיש. אלא שבאותו פסק-דין קיימת קביעה מסוימת, שלכאורה אינה משרתת את מטרותיו של הבנק, ואשר כלל לא ברור מה יהיה תוקפה המשפטי, היה והיא תבוא למבחן מעשי. במה דברים אמורים? בעת שהשופט חברוני ניתח את הסכם הפשרה הנדון וקבע, כי יש לפרשו באורח מרחיב ולהחילו על כל המחלוקות, הנטושות בין הצדדים, הרחיק השופט לכת וקבע, כי על אף שבהסכם הפשרה נאמר, שהוא נועד לסלק את "כל תביעות התובע מהנתבעת" (דהיינו, את כל תביעותיו של המנהל-לשעבר נגד הבנק), הרי למעשה הוא סילק אף את תביעותיו הצפויות של הבנק נגד המנהל-לשעבר.

מילים אחרות: על אף שמילות הסכם הפשרה קבעו רק את זאת, שהמנהל-לשעבר מוותר על כל תביעותיו נגד הבנק, התעלם השופט ממילותיו של ההסכם והוסיף לו, יש מאין, ויתור של הבנק על תביעותיו נגד המנהל-לשעבר.

בזוכרנו כי ראשיתם של הליכים בהליך בקשה לעיקול זמני, על-סך 6.5 מיליון שקלים, שהבנק הגיש, לבית-המשפט המחוזי בחיפה, נגד המנהל-לשעבר, הליך המצביע על כך, שבאותה העת סבר הבנק, שיש בפיו עילת תביעה טובה נגד המנהל-לשעבר, ושהלה גרם לבנק לנזקים בשיעור מיליוני שקלים, אין לנו אלא לתהות מה יעלה בגורלה של תביעה, ככל שכזו תוגש עתה על-ידי הבנק נגד המנהל-לשעבר.

_______________________________________________________
הכותב מתמחה בתביעות לשון הרע ומכהן כיו"ר הוועדה לענייני לשון הרע של לשכת עורכי הדין במחוז ת"א
[הרשימה התפרסמה לראשונה בעיתון "גלובס"]