אין ארץ שדברי ההבאי המומטרים עלינו אודותיה מפי כל מיני מומחים, מסבים לנו נזקים לאומיים ובינלאומיים כטורקיה. מציעים לנו להתנצל בפניה על עוול שלא עשינו, ובלבד שהיחסים עמה ישובו לתקנם, כאילו מדובר היה בתקלה טכנית מקרית, שכמוה מתרחשת לעתים בין האומות בנות התרבות, שהבעת חרטת-אמת עליה מיישרת את ההדורים. תקלות כאלו אכן קרו לנו בעניין הדרכונים האוסטרליים, בסוגיית
פולארד עם ארצות-הברית, ביחס למטוסי אייווקס עם סין ובפרשת ההברחה של ספינות שרבורג מצרפת לישראל. אפילו אם כמה מן האירועים הללו הותירו פצעים פתוחים, הרי הם מגלידים לאיטם, וממעטים להעלות את זכרם למטרות התנגחות בינמדינתית ותרבותית. אך טורקיה שונה לגמרי. עלייתה של המפלגה האיסלאמית לשלטון באנקרה ב-2002, בדיוק כמו המהפכה האיסלאמית בטהרן ב-1979, הפכו בן-לילה ארצות פרו-ישראליות וידידותיות מובהקות לגרועות ולמאיימות שבאויבינו.
הנה כי כן, לא התנהגותו גסת הרוח של אותו
ארדואן כלפי נשיאנו בדבוס סימנה את החריג; גם לא מדיניות ההסתה הפרועה נגד ישראל שנקטו מאז אותו ראש ממשלה ושר החוץ שלו, שב"
עופרת יצוקה" הזדהו עם חמאס ללא מעצורים, תוך התעלמות גמורה, רווית שנאה ושקר, משנות ההפגזות הפלשתיניות על ישובי עוטף-עזה, הביאו למהפך האנטי-ישראלי בטורקיה. מדובר בשרשרת אירועים, שהגיעה לשיאה בפרשת המשט הטורקי, שיזם ארגון טרור ידוע ומוכר ששלחה וגיבתה ממשלת ארדואן כדי לזעזע את הלגיטימיות של ישראל. גם אם אירעו תקלות מבצעיות שם, הרי ברור כי המעשה יוזם ובוצע בהדרכתה של ממשלת טורקיה, תוך התעלמות מזכותה של ישראל להתגונן, שבה הכירה אפילו ועדת החקירה של האו"ם. התבטאויותיו האחרונות של ארדואן נגד הציונות, יסוד קיומה של ישראל, אף היא אינה אמורה כבר להפתיע, כמו גם נוכחותו של מזכ"ל האו"ם, הנוהג ללחוץ את ידו של
אחמדינג'אד, המן הרשע של דורנו.
הצבא בלם את ארבקאן
בשני המקרים, של אירן ושל טורקיה, בחרו מדינות אלו להיות מנוהלות על-ידי האיסלאם, על פני היותן מדינות חילוניות אשר קירבו אותן אלינו לכתחילה. אולם ביחס לטורקיה, אולי בגלל האינטרסים האסטרטגיים החשובים שנתהוו בשני העשורים שקדמו לעלייתו של ארדואן, קשה לנו להכיר במצב החדש שבו העם הטורקי בחר את בחירותיו. אנו מגיבים על הטחת עלבונות ועל זלזול בנו, ואפילו על שקרים המיועדים להנמיך קומתנו ולרומם את השפלים שבאויבינו, בדברי ארגעה והתרפסות, כאילו לא אירע דבר. באותו אופן היינו יכולים להתחנן בפני אחמדינג'אד שיזכור לנו חסד נעורינו מימי השאה, ויחזיר את היחסים האסטרטגיים לתקנם. סדרי העולם השתנו בשני המקומות, וכל עוד המשטרים הללו נמצאים על-כנם, סופנו שנאכל את הדגים הסרוחים וגם נגורש מן העיירה. שהרי המהפך בשתי מדינות המפתח הללו, שעמן השתבחנו בעבר ביחסים טובים, הוא איסלאמי-דוקטרינרי, והוא המכתיב יחס עויין ליהודים, לציונות ולישראל, המשולבים זה בזה בשיח האיסלאמי.
עם היבחרו של ארדואן בדצמבר 2002, פירסם בעל הטור י. באייר ביומון רב התפוצה "הורייט" (28.12.2002) מאמר רב משמעות שהיה עליו להדליק את כל הנורות האדומות אצלנו. זאת, על אפם ועל חמתם של כל המרגיעים אצלנו, הממשיכים להטיף שאם אך תתנצל ישראל, העולם ישוב למנהגו. הוא כתב:
"הידעת כי בשנת 1974, בשעה שארדואן היה נשיא קבוצת 'המוסלמים הצעירים' באיסטנבול, שהיוותה את המשמרת הצעירה של מפלגת ההצלה הלאומית של ארבקאן, הוא כתב מחזה תחת הכותרת "מסקויאמה", ראשי התבות של 'בונים חופשיים', קומוניסטים ויהודים? המסר שם היה צירופם של שלושת היסודות השטניים השנואים הללו. המחזה הוצג בכל רחבי טורקיה".
מאז, צמח דור הצעירים בראשותם של ארדואן וגול בתוך מפלגתו של מורם ורבם נצ'מטין ארבקאן, מוסלמי יסודני, שהצליח להתמנות לראש ממשלה בשנים 1997-1998, בזכות עמידתו בראש המפלגה הגדולה ביותר, אם כי רחוקה מלהיות רוב. ממעל השגיח עליו הממסד הצבאי, שומר הסף של המורשת החילונית, שלא היסס לסלקו מן השלטון ב-1998 כאשר החל מתקרב בצורה מסוכנת לאירן המהפכנית. אולם, למרות שארבקאן המודח ומפלגתו הוצאו אל מחוץ לחוק, הקימו תלמידיו - וביניהם טאיפ ארדואן, שהיה ראש עירית איסטנבול ונאסר על קיצוניותו האיסלאמית ועל בריונותו שהביאתהו לדברי הסתה - אותה תנועה בשם אחר ופנו לכיבוש השלטון.
דצמבר 2002 מסמן את המהפך בטורקיה, כאשר הדיכוי האנטי-איסלאמי הממושך - שסימניו היו גלויים לעין באזור הכפרי העני והמפגר, ופחות בערים הקוסמופוליטיות הגדולות איסטנבול, אנקרה ואיזמיר, שהשתבחו בפתיחותן ובחילוניותן - התפרץ אל פני השטח וזיכה את מפלגתו של ארדואן בניצחון מוחץ בבחירות. ב-2007 לא רק ששולי הניצחון עוד התרחבו, אלא גם שמִשׂרת הנשיא, שקודם לכן איזנה את המשטר המוסלמי, נכבשה על-ידי עבדללה גול, סגנו של ארדואן, ונסיונם של הרפובליקנים החילוניים לפסול את השלטון האיסלאמי בבית המשפט החוקתי נחל כישלון חרוץ. נפתחה הדרך, אם כן, בפני המפלגה המוסלמית השלטת לאיסלאמיזציה יותר יסודית ומקפת של החברה ושל המדיניות, אולי מתוך שאיפה להשיב ליושנה את עטרת האימפריה העותמנית. זו, כזכור, עמדה בשיאה כח'ליפות איסלאמית מטילת אימה, והפכה לרופסת ומדלדלת בד-בבד עם ניסיונות ההתמערבות שלה - לקח שלא חמק מעיני הציבור הטורקי.
מר "קבלה"
ארדואן אומנם אינו תיאורטיקן חדשני, אך הוא מצטיין בארגון ובמנהיגות. תורתו, אמונתו והתנהגותו נגזרות מן המשנה הסדורה של מורו ארבקאן, מייסד ה"מילי גורוס" (ארגון איסלאמי ימני קיצוני) שהביא את השנאה ליהודים, לציונות ולישראל, הנסמכת בחופשיות על הפרוטוקולים של זקני ציון ועל הקשר היהודי העולמי, לשפל שאפילו הנאצים היו משתבחים בו. פסוקים אחדים מן ההטפות והראיונות שלו באותן בחירות ולפניהן יתנו טעימה קלה וסמלית מעומק השנאה הזאת:
- היהודים רוצים לשלוט ממרוקו עד אינדונזיה... זה 300 שנה מאתיים אומות העולם נשלטות על-ידי מרכז אחד, כלומר הציונות האימפריאליסטית והגזענית. כדי לאבחן מחלה זו האומרת להחריב את האושר בעולם, יש לנתח את מקורותיה (כאן באה שרשרת ארוכה של שטויות ילדותיות ספוגות בורות ושנאה עיוורת, החל ממר "קבלה" שחיבר ספר כישוף שמנחה את היהודים, דרך יומרות ההתגדלות שלהם, ועד לחתירתם להרוס את המקומות הקדושים לאיסלאם).
- ארבקאן קובע בסמכותיות ובמומחיות, שהיהודים אינם מסוגלים לגדול בגלל הרוע הטמון בהם, ולכן הם מונים "רק" 30 מיליון נפש. השלטון שלהם יתאפשר בזכות שליטתם בעולם הקפיטליסטי, בארגונים הבינלאומיים ובזכות ניצולם המרושע את כל עמי העולם על-ידי רמאותם הנודעת.
- הציונות היא "בקטריה", והיא ארגנה את 19 מסעי הצלב הנוצריים וגם פילגה את הפרוטסטנטים כדי ליצור מהם כיתות אוונגלסטיות הפועלות למענם (איזו חשיבות יש לכך שהציונות באה לעולם אחרי כל האירועים הללו?).
וכדומה וכדומה עד כדי מיאוס וזרא. זוהי תורה שלימד ארבקאן ב"מילי גורוס" זה 30 שנה את תלמידיו, שכיום הם מנהיגיה של טורקיה. דברי ההבאי, הבורות התהומית, והשטויות רוויות השנאה העיוורת לישראל וליהודים, במסווה המטעה של משנה סדורה ומנומקת, שיצאו לאור בזמן מסע הבחירות של ארדואן ומפלגתו לכהונה שנייה (2007), מותירים כל בן-תרבות פעור פה, זאת בהתחשב בכך שארבקאן הוא האיש שכיהן כראש ממשלה של מדינה "מתונה", חברת נאט"ו ובת בריתה של ארה"ב. אין פלא אפוא שתלמידו ארדואן ימשיך בדרכו, על-אף כל המסנגרים עליו.
גם לו אפשר היה לרפא חלק מן הפצעים ביחסים בין ישראל לטורקיה, כל עוד משטר מלא שנאה כזה מנהל את המדינה, הדברים יחזרו לסורם גם אחרי שנתנצל. עלינו פשוט להשלים עם המצב החדש. כפי שאירן אינה ניתנת להחזרה בתשובה תחת משטרו של אחמדינג'אד, וכפי שגרמניה הנאצית לא ניתנה לשינוי כל עוד היטלר חי, כך גם טורקיה תחת שלטון ארדואן והשראת ארבקאן היא נתון גיאופוליטי שיחלוף אולי, אבל רק עם חלוף הנהגתם של הארכי-שונאים, ולא חשוב מה ישראל תעשה.
