חיים גראביצר - בין חסידים למתנגדים

"אין מפסיקין את הריקוד, אלא דווקא עכשיו מתלקח הוא באש חרישית חדשה ויש בו איזו רכות של תפילה...ויש מהם מפשילים ראשם לאחוריהם, עוצמים עיניהם, פושטים ידיהם כבשעת תפילה... ומרקדים בכיליון נפש" (ע' 57)

"הוא, חיים גראביצר, ברח מפני האש החסידית כדי לכבות את התלהבותו השיכורה, שעשאתו בשעתו "נופל", והנה בא אל מתנגדים ונתקל באש שלהבתה של תורה, שחזרה והדליקה בו את התלהבותו זו. אלא שזוהי האש החדשה והמופלאה של השכל, של לימוד התורה, המאיר את המוח באור גדול כל כך שחיים יותר משנבהל הוא משתומם" (ע' 448)

ולמה שיעזוב חסיד נלהב את הרבי שלו, את החסידות?

"העניין הוא שהבעל שם טוב נתן קנה קלע בידו של כל יהודי. בכוחו של קנה קלע זה אפשר לכבוש עולמו, אלא שיהודים פשוטים שאינם יודעים לירות, מחבלים בגופם עד מוות" (חיים גראביצר)

הספר נע בין קסמי אש ההתלהבות החסידית לבין קסמי אש הלימוד תורה של המתנגדים. ולאורך הספר אמירות ותהיות לכאן ולכאן. עד לבחירה של חיים גראביצר. עד לסוף המפתיע.

אחת לדור או דורותיים אם בכלל, יוצא מן ספר שכזה. ספר מלא בחיבוטי נפש, בחיפושים ובתהיות. מפגש עם עולמות רוחניים-יהודיים עמוקים כל כך.

תמונות קטנות מכמירות לב כפנינים רכות משובצות בספר: "עכשיו מתלקח הוא באש חרישית חדשה, ויש בו איזו רכות של תפילה". במילים מיוחדות אנו מורשים להיכנס להיכל הדביקות החסידית.
אבל חיים גראביצר אינו נשאר בן החסידים. חיים גראביצר הוא "נופל"

ומהו "נופל"? "יש שעה לחסיד שהוא מוכרח להפריד עצמו מן הרבי ולילך לבקש חיונה לנשמתו ביגיעת עצמו. וזהו, על-פי רב, הנופל. וככל שירבו כיסופיו, ככל שתגבר זעקת נשמתו, כן ימר וירחק שבעתיים המעיין הקודם!.." (ע' 246)"

בספר תיאורים רגישים, חיים, מצמררים: "ולפתע פתאום עברה צמרמורת באולם. ה"עולם" עמדו רגע כמוקסמים והביטו בחלונות. בחשכת ליל קיץ הבליח אור קלוש של פנס נע והולך. "העולם" מביטים במתיחות רבה. בקווי האור המעטים של הפנס רואים הם את הכתפיים הכפופות של הרבי,..."

הספר כתוב בשני חלקים השונים זה מזה בקצב הסיפורי. זהו מסע גדילה של חיים גראביצר, חסיד חב"ד עילוי שנועד לגדולות, הנוטש את החסידות בה גדל כדי לחפש לו דרך אחרת.

ואולי זהו מעין משל – סיפור של התבגרות.

החלק הראשון – כתקופת הנעורים – חיים גראביצר, המכונה בפיו ובפי הסובבים אותו, "נופל", אינו שלם עם דרכו החסידית יש לו הרבה שאלות הרבה ביקורת. ולאחר שקורה לו אסון – הוא מסתלק משם. נוטש את הרבי שלו, את הקהילה החסידית, את חבריו החסידים, את משפחתו. הבילבול, חיבוטי הנפש והשתיקות שלו, האמירות, המבטים, הכמעט שיגעון שלו, כל הסיפור נע סביבו.

בחלק השני – מעין התבגרות – חיים גראביצר מכונה עתה "עובר אורח". הסיפורים הם של החולפים בדרכו. הוא מביט ולומד. הוא עובר על פני מקומות, פוגש אנשים, רואה אותם מביט בהם ושומע אותם. הוא מקשיב.

הקצב איטי יותר. הסיפורים מרתקים ומעוררי עניין רב. חלק זה נקרא מהר יותר כאילו הלכנו עימו, כאילו היינו איתו.
חיים גראביצר קשוב ואנו יחד איתו מקשיבים ושומעים דברים נפלאים. סיפורי חסידות, דרשות, אמרות חסידיות, וורטים יפים, פוגשים אנשים מרתקים – "איצ'י הרחב", העילוי המסולסל", "הבטלן מוילנא", "קלמן ברוך השם" את האברך המכונה "שריפה" ועוד.

עד לסוף מפתיע.

השוני הקצבי והסיפורי בין שני החלקים הוא כנראה מפני שהספר נכתב בשתי תקופות שונות.

החלק הראשון – עד עמוד 293 פורסם הספר בשפת האידיש בשנת 1926. ההמשך עד עמוד 562 פורסם בשנים 1937-1940 בעיר תל אביב.

אבל נראה שהשנים שחלפו מאז יצא הספר לראשונה - 1939 - רק השביחו את טעם הספר. אין צורך להיות חסיד או מתנגד כדי ליהנות ולשקוע בספר הסוחף הזה. וכל מי ששאלות לו, כל מי שמחפש דרך, יוכל ליהנות הנאה רוחנית ומחכימה מן הספר המטלטל הזה.

בין חסידים למתנגדים

תנועת החסידות התעוררה באמצע המאה ה-18 ע"י הבעל שם טוב הקדוש. בתקופה של יובש רוחני כשהלימוד היה קשה ומגידים הסתובבו בין העיירות לחזק את לב היהודים באמונה ע"י דרשות מפחידות על הצפוי לרשעים.

מספר לנו הסופר: "הנה באה תנועת החסידות ומצאה מסילות נעלות יותר ללב ההמונים – את דרך השמחה הקדושה והאמונה הזכה. לא לייסר את ההמונים ולא להפיל עליהם את אימת הגיהינום, אלא אדרבא, לעורר בליבו של כל אחד ואחד את השמחה הקדושה".

"בגלות החשכה, גלות השכינה, הכבידה הנשימה – ממש מחנק לנפש. יהודים נכספים למעט חיות, לנשימה לרווחה....והנה בא הבעל שם טוב הקדוש ונטע נשמה חדשה בישראל. ומה תמה שישראל שמחים ליתן כל מה שיש להם, מוכנים להיות אביונים ודלפונים, ובלבד שיזכו קבל מעט חיות חדשה" (ע' 274).

ואחר כך "בדרך הסלולה של המתנגדים היבשים נכספת הנשמה אל מעט ירק, אל מעט לב, אל שמחה ומסירת נפש" (ע' 233)

אבל בכל זאת לא קל בחסידות - הולכים בני אדם פשוטים משתהים להביט כה וכה, נחשלים אחרי מורה הדרך ונותרים לבדם. וכי מה ייתנו ניר נאה ושדות נאים ומוריקים, אם האדם תועה בהם,....שוקע עד צואר, ואין מפלט? ואדם כשהוא משוקע בבוץ, מיד הוא חוזר ומתגעגע על דרך המלך, שעמודיה עמודי איתן..." (ע' 232)

וזה מה שקרה לו עצמו, לחיים גראביצר שנפל: "תעיתי מן הדרך ואיני יכול למצוא מקום מנוחה לנפשי...טובע אני, רחמנא ליצלן...תכף ומיד אני בורח מכאן. לשם, לשם, אל המתנגדים היבשים. חסידים זקוקים להתעוררות ולשמחה, לריקודים וליי"ש. ואלו המתנגדים לבדם יכולים לעבוד לשמו יתברך אפילו בדרך הסלולה, היבשה".

ושם, אצל המתנגדים יש ביטחון בגלל ההיצמדות להלכות - "בדרך המלך של השולחן ערוך, שחכמינו וגאוננו ז"ל סלולה באבנים מוצקות. בדרך הזאת לא ישקע אדם...על כל צעד ושעל עומדים הלכות, דינים ומנהגים כעמודי איתן.." (ע' 233)

ובכל זאת – הדינים הקשים של המתנגדים מקוממים אותו: "בלגימת יי"ש חסידית אחת אפשר לכבות את כל להבות האש של הגיהינום שלכם" (ע' 314))

והוא מפרט: "מתנגדים משולים למים קרים – שאין בהם לא טעם ולא ריח, חב"דיים אמיתיים משולים לספירט חי – אף לא טיפה אחת של מים...חסידים 'פולנים' משולים ל'משרת דובדבנים' מתוקה, מבוסמת, צמיגית...תנוקות ונשים משתכרים ממנה כהרף עין, ואילו אנשים מגודלים מוכרחים לשתות כוסות מלאות עד שהמוח נע ניע כלשהו.." (חיים גראביצר – ע' 133)

וכך נע הספר מחסידות ל"מתנגדות" עד שנמצא כי שניהם נחוצים וחשובים באותה המידה: "התורה האמיתית צריך שיהא בה משני מיני האש, כמאמרם ז"ל: "אש שחורה על גבי אש לבנה" וחייב כל אדם לילך תמיד בשני הדרכים גם יחד – בדרך המתנגדים ובדרך החסידים – חייב הוא להמשיך את האור מלמעלה למטה וגם לטפס ולעלות ביגיעת עצמו מלמטה למעלה. וזה עניין "רצוא ושוב"..(ע' 398)

"כי שני מיני אש יש בעולם, ואותן האשות בוערות בסתר הנשמה, נאבקות זו עם זו בלי הרף..." (ע' 396)

זוהי פיסת היסטוריה חשובה וחיה של יהודים באירופה של טרם המלחמה, על החסידים והמתנגדים, על המשכילים וגם על אימת הקנטוניסטים. היסטוריה הנוגעת לרבים מבני העם היהודי אם הגיעו מאיזורים אלו, גם אם כבר שינו מאז לבושם, ודרכם.

ספר שהוא אוצר אמיתי. למי שמתעניין בהיסטוריה היהודית, למי שמתעניין בזרמים ביהדות, למי שאוהב ללמוד. למי שמחפש. למי שאוהב לשקוע בנפתולי נפש רגישה חכמה ושואפת גבוה. למי שאוהב סיפורים חסידיים, אמרות מחכימות, רעיונות עמוקים. "ר' הילל מפאריטש היה אומר כי לשני דברים הרגיל את גופו: בשעה שהוא, הילל, רוצה לישון, יהא גם גופו רוצה לישון, וכשאין הוא רוצה לישון, אל יהא גם גופו רוצה לישון" (ע' 50)

הסופר – פרופ' יהושע פישל שניאורסון

פרופסור שניאורסון נולד למשפחת רבנים ואדמורי חסידות חב"ד, למד בישיבות והוסמך לרבנות, ולאחר מכן למד רפואה ופסיכיאטריה בברלין. בשנת 1936 עלה לארץ ישראל והקים בתל אביב מרכז אבחון וטיפול פסיכולוגי. לצד לימודיו ועבודתו הקלינית, חיבר שניאורסון סיפורת ייחודית ומודרנית, אשר נתנה ביטוי מרתק לאישיותו ולשאלות שהתחבט בהן בחייו. (מתוך כריכת הספר)

על הסופר כתב מבקר הספרות והמשורר מנחם ריבולוב::
"במשך השנים הלך והוסיף בחיפושיו אחר התיקון של הילד הבלתי תקין. כי התיקון – הוא מעשה חסידים, ושניאורסון הוא לא רופא סתם כי אם רופא חסיד, ולא סופר סתם כי אם סופר חסיד...יש בו תסיסה ורתיחה, תעייה ותהייה...הוא גדל בימי הרס ובכל זאת יש בדבריו מן הבניין.

הוא חי בין כופרים ועוקרים, ובכל זאת נשאר תמיד מאמין ונוטע.
הוא היה מוקף מתנגדים וכוח חסידותו נצח" (חיים גראביצר, ע' 578)

מה הרהורים מהרהר החתול?

ולמה שיטריד אדם עצמו בחיפושים, בהתלבטויות ובפילפולים?

נאמו של עשיר העיירה. יהודי מאמין שאינו מתלבט או מתפלפל יותר מידי: "לדידי עיקרו של דבר הוא הסך הכל בלבד....הסך הכל מראה בעליל היכן אתה בעולם. מה יתנו לי ומה יוסיפו לי כל הפילפולים?...כולנו כאיש אחד רוצים ליהנות הנאה מרובה מן העולם הזה, אלא שהחסידים עוד מגלגלים אגב כך עיניהם לשמים ומבקשים שגם בעולם הבא יהא מובטח להם חלק בלוויתן ומעט יין, ולאו-דווקא יין פשוט אלא משובח ביותר, דווקא "יין המשומר". אני הנני בעל תאווה קטנה קטן מהם, ודייני בקצת יין כאן, בעולם הזה בלבד. אך מה יתנו ומה יועילו כל החשבונות הסבוכים? הסך הכל לכולנו. הכל מבקשים לחיות בתענוגים..."

וכאן מספר לו חיים גראביצר אודות הרהוריו של החתול: "היודע אתה מה הרהורים מהרהר החתול בשעה שהוא רבוץ על גבי אדן החלון ומחמם גופו אל מול החמה?...אותה שעה חושב החתול בליבו כי אדם וחתול – שניהם כאחד אוהבים שמנת, וכל עיקרו של הדבר אינו אלא זה: מי משניהם הזריז המקדים, כשקדרת השמנת מגולה, מלקק החתול, כשהיא מכוסה, מלקק האדם.. לגבי חתיכה של חמאה או נתח של בשר שווים הם האדם והחתול. חתול צד עכבר, והאדם צד דג במים, והנפקה מינה, מהרהר החתול בליבו, קטנה היא. אומנם יש לו לאדם עיסוקים אחרים....ואילו הסך הכל, חושב החתול בליבו, אחד הוא לבני האדם ולחתולים גם יחד – אלה ואלה להוטים אחר האכילה...חשב החתול מחשבות אלו ולבו נתמלא קורת רוח עד שנתנמנם. פתאום חש בגבו חבטות חזקות של מטאטא לח. חי ולא חי, מת ולא מת, יצא החתול בעד החלון, טיפב ועלה בקיר, קפץ על הגג, ושם רבץ....ועכשו, ברבצו בראש הגג, היה החתול מהרהר בלבו הרהור של גאווה, כי רם ונישא הוא גם מן האדם, כי הנה יש לאל ידו לטפס על קירות ולהלך על גגות, ואילו האדם אין בכוחו אלא לזחול על האדמה..." (ע' 253-4).