האופטימיסט והרטנן

קארל קראוס ותיאודור הרצל פעלו בווינה כשיהודי אוסטריה כבר קיבלו את זכויות האזרח שלהם והאמנסיפציה שלהם כבר הייתה קיימת בפועל. כבר ב-1852 אישר הקיסר פרנץ יוזף (שהיהודים שהיגרו ממזרח אירופה קראו לו בחיבה פראם-יוסל) את קיומה של הקהילה היהודית הרשמית וב-1867 אישר את חוק היסוד הקובע שהכל יהיו שווים לפני החוק בלי קשר לדתם. אומנם פיקוד הצבא והדיפלומטיה נשארו מחוץ להישג ידם של היהודים גם בהמשך אך בתחומי התרבות ובאקדמיה עשו חייל. התיעוש (קרי קפיטליזם) התגבר, התעצמו גם הפערים הכלכליים בין שכבות החברה, ועל-רקע זה פנו יהודים רבים להתבוללות. האנטישמיות התגברה על-רקע שערוריות כלכליות ובראשן "פרשת פנמה" - פרשת נוכלות צרפתית שבה היו מעורבים יהודים ממרומי החברה. ב-1894 הגיעה גם פרשת דרייפוס.

כידוע היה הרצל המום מן הפרשה שחיזקה את דעתו כי יש למהר למצוא פתרון ל"שאלה היהודית" - לא באמצעות אמנסיפציה, התבוללות או הגירה, אלא באמצעות משהו אחר, רדיקלי. הפתרון של הרצל היה להקים מדינה יהודית שבה יהיו היהודים רוב ולא יצטרכו לחיות כמיעוט שנוא במדינות של אחרים. בעיני יהודים במזרח אירופה, שסבלו מכות ופוגרומים, היה הרעיון של הרצל חיובי, אך יהודים וינאים מושרשים בתרבות האוסטרית, כגון קארל קראוס, ראו בהתבוללות את הסיכוי היחיד לחיים בריאים ונורמליים עבור בני עמם. הם ראו חיבור בין האנטישמיות והציונות, שהרי שתי התנועות דרשו "יהודים לפלשתינה".

קארל קראוס היה עיתונאי, סופר, מרצה ומחזאי. המחזה שלו "ימיה האחרונים של האנושות", שפורסם ב-1926, הוא יחיד ומיוחד. המחזה הופיע בעשרה חלקים, למעשה בעשרה ספרים. בהקדמה כותב קארל קראוס: "הצגת הדרמה, שעל-פי מושגי כדור הארץ אמורה להימשך עשרה ערבים בערך, נועדה לתיאטרון שנמצא בכוכב מאדים". קהל הבאים לתיאטרון כאן, על פני כדור הארץ, לא יוכלו לעמוד בכך, סבור המחבר, והמציאות המדממת, הבלתי הגיונית והבלתי נתפסת גורמת לכך שדמויות אופרטה נאלצות לשחק את הטרגדיה של האנושות. הדברים הבלתי נתפסים המתוארים במחזה אירעו באמת, כותב קראוס, והמילים והביטויים הבלתי הגיוניים המובאים בו נאמרו באמת; ההמצאות המבריקות ביותר הן ציטטות. מבקר הספרות ברטולד פירטל הגדיר את המחזה "הספר המזעזע ביותר של הזמן הזה. הצגת הערבובייה הלשונית המאכלת של הלא-שפה ושל האנטי-שפה היא ההישג המרשים והמטלטל היצירה, ולהצגה הזאת יש אפקט של טיהור בזרם אדיר, כמו של מבול".

מלך הנשען על נדבות

כל החברה האוסטרו-הונגרית, על מגוון עמיה ועממיה, מעמדותיה וקבוצותיה, מוצגת במחזה בפרטי פרטים. מתקבלת פנורמה אדירה של בני אדם, דרכי דיבור, השקפות עולם ופולקלור. מדובר בתמונה מלאה פרטים צפופים שהעלאתה על הבימה היא בלתי אפשרית טכנית. כבר בתמונה הראשונה של המחזה, המתרחשת ברחוב הראשי של וינה, הרינגשטראסה, מופיעות הדמויות האלו: מוכר עיתונים. מטייל ברחוב. אשתו. ארבעה קצינים. שני סוכני חרש. פישל. וינאי. אשתו. מנוי ותיק של העיתון "נויה פראיה פרסה". המנוי הוותיק ביותר של העיתון "נויה פראיה פרסה". שיכורים אחדים. ארבעה גברברים וארבע נערות המטיילים בשילוב זרועות. המון אדם. פריץ ורנר. העלמה לוונשטאם. העלמה קרמדי. שומר. שני בורגנים זעירים. שני כתבים. מונית.

מובן שאין שום בימה, גם לא על המאדים, שתוכל להכיל את כל זה, אבל מי שרוצה להכיר את אוסטריה-הונגריה של תחילת המאה ה-20 ואת וינה, העיר שהייתה במידה גדולה, לטוב ולרע, בית היוצר של אותה המאה , ימצא כאן במלואו ובצורה החיה ביותר את העולם של אתמול, כפי שהוצג לא בידי סטפן צווייג, אלא בידי פולמוסן חומצתי וחריף מעין כמוהו כמו קארל קראוס. שתי דמויות, האופטימיסט והרטנן, שבות ומופיעות לכל אורך המחזה. האופטימיסט הוא איש טוב ומפרגן, מתון, סבלן ומכבד את הרשויות. הרטנן מייצג את קארל קראוס עצמו - ביקורתי וחד השומר בקנאות על דעות של מורליסט שמרני, תרבותי מאוד, אך רדיקלי. כבר משמות ספריו האחרים של קראוס אנו למדים עם מי יש לנו כאן עסק: "ליל וואלפורגיס השלישי", "השפה", "נתפס במילתו", "ספרות ושקרים", "שקיעת העולם בגלל מגיה שחורה", "מוסר ופשיעה", "משפט האומות".

קארל קראוס היה יהודי וינאי שהכיר ותיעד את הצביעות של הדור, לא אהב את היהדות, את הנצרות, את הקיסרות האוסטרו-הונגרית, את גרמניה, את הבורגנות, את הניוון האריסטוקרטי, את הוולגריות של קשי היום, את המיליטריזם, את השוביניזם ואת כל מי שדרדרו את אירופה של המאה ה-19 האופטימית אל המאה ה-20 המחרידה. הוא היה מבקר הלשון המעמיק ביותר של הזמן, רגיש לדקויות ולניסוחים, והקדים בעשרות שנים את ג'ורג' אורוול ואת ויטגנשטיין בכך שמצא בסימנים לשוניים ובדרכי ביטוי את הצופן להתפתחויות של העתיד. הוא ראה את העתיד הקטסטרופלי של אירופה זמן רב לפני שהתרחש, והפך את עצמו למִטרד ולמתריע בשער כדי להמחיש לציבור את מה שעומד לקרות. קראוס היה עיתונאי, סופר, מחזאי ומרצה. לעיתונו קרא "הלפיד" (שממנו קיבל אליאס קנטי את ההשראה לשם ספרו "הלפיד באוזן"). מעל לכל היה קראוס אמן הלשון הגרמנית, וכתביו נראים גם כיום מודרניים, צלולים וגבישיים, מטלטלים, מחרידים ומצחיקים - על-פי האימרה הווינאית הישנה "המצב נואש אך לא רציני".

הוא נולד ב-1874 בבוהמיה, אך גדל מילדות בווינה ואת "הלפיד" יסד כבר ב-1899. בתחילה היה עורך העיתון אך מ-1912 ועד מותו היה גם הכותב היחיד, והפורה, בו. הוא היה אנטי-יהודי, האשים את היהודים עצמם בצרותיהם, ויצא אפילו נגד היינריך היינה. אך מלחמתו העיקרית, הגדולה, הייתה נגד משחיתי טוהר-הלשון. כאן היה קראוס קנאי חסר פשרות. הוא היה גם משורר, מתרגם של ספרות קלאסית ומעבד של אופרטות וקומדיות.

ב-1913 כתב מחזה סאטירי "אבל הוא יהודי!" שבו הוא מותח ביקורת נוקבת על הופעתם ועל מנהגיהם של יהודים. שנתיים לפני כן נעשה קתולי אך הוא נשאר קתולי למשך 11 שנה בלבד וב-1922 שב ויצא מן הכנסייה לאחר שחש בזמן מלחמת העולם הראשונה עד כמה אין לכנסייה בשורה של עולם טוב יותר וכי היא אף מעודדת מאורעות נפשעים העולים בחייהם של מיליונים.

בספרו "כתר לציון", שנכתב בעוד הרצל חי, תוקף קראוס את הציונות, את האנטישמיות ואת האורתודוקסיה היהודית גם יחד. קראוס משתמש בנשק הסאטירה, מתאר את כתר ציון ככתר המונח על ראשו של המלך הרצל, אלא שזהו מלך שצריך להישען על נדבות קטנות (השקל הציוני). קראוס מתאר איך ניסה אחד הציונים לשכנע אותו לשקול את השקל: "לפני זמן לא רב ניסה אחד האדונים האלה לשכנע אותי לתרום תרומה קטנה למטרה שהם קוראים לה ציונות, או, אם להשתמש במונח ותיק ובדוק, אנטישמיות". קראוס משווה את הציונות לגטואיזציה של ימי הביניים - בשני התהליכים מרכזים את היהודים במקום אחד וזה לא לטובתם. הוא טוען שהציונות היא תעלול שקרי ואינה יכולה להוליך אל גאולה: "אין אפשרות להניח שגם הפעם יגיעו היהודים אל הארץ המובטחת כשרגליהם יבשות. ים אדום אחר, הסוציאל-דמוקרטיה, יחסום את דרכם לשם".

בשנים שאחרי מות הרצל, ובעיקר בשנות ה-20', כאשר החלום הציוני החל לקרום עור וגידים, שוב לא נראתה הציונות לקראוס כחזון תעתועים רחוק כל כך. נימתו התמתנה והוא אף מודה שלו היה עליו לכתוב על הרצל בגיל 50 את מה שכתב בגיל 25 היה כותב דברים אחרים ומבטא אותם אחרת. בסופו של דבר, דווקא המתבולל המאמין, המתנגד החריף, הכל כך נחרץ, של ה"פטה מורגנה הציונית", נחשף כהוזה וכמאמין באמונות תפלות, ואילו החולם הציוני שנראה בתחילת המאה כפנטזיונר אקזוטי, הוכח כאדם הענייני והפרקטי ביותר בווינה.