מבצע "מצפה שלגים" (חלק ב')

"בני אשר, גש ליוני עם האר. פי. ג'י. שלך". מה, שוב? אני מהרהר - תוך שאני נזכר במזרעת בית ג'אן -- אבל אין כאן טנקים. אני לוקח את המטול ואת התרמיל עם שש הפצצות, ויוצא מן העמדה. "אני בא איתך", מתנדב אמנון בקצרה. מס' 2 או לא מס' 2? אם הוא איתי, אני שקט, אני חושב לעצמי. לוחם אמיץ ורב תושייה כמו אמנון זה יותר טוב מתעודת ביטוח! עולים מהר למעלה בהליכה שפופה. הכיפה מוסתרת מן הוואדי, ולכן אפשר להסתובב עליה קצת בחופשיות. מזדקפים קצת ופוגשים את יוני. הוא בן גילנו, והיו לי איתו שיחות מעניינות, ברמה גבוהה, כשהייתי בא למילואים לשמש כוח חילוץ או בתפקיד אחר. הרגשתי אליו קירבה רבה." אהלן בני, אני רוצה שתצטרפו אל כוח סריקה שיירד אל הוואדי במטרה להיתקל בסורים המתחבאים בין הסלעים ולחסל אותם".

"אני מוכן לרדת בלי בעיה, אבל בשביל מה האר.פי.ג'י.? הרי אין כאן טנקים או רכב אחר, ועם כל הציוד אני כבד ומסורבל כמו פיל. אפשר להוריד אותי כמו ברווז". יוני מתעקש, בכל זאת אולי יהיה צורך. אמנון המרדן מתחיל לרטון. אני מרגיש שזה הולך לכיוון לא טוב. לבסוף, אני לוקח את אמנון הצידה ואומר לו: "יוני הוא אולי על תקן חבר, אבל כאן הוא המפקד. חייבים לציית לפקודה!" אמנון מתרצה, ואנו חוברים לששה צעירים ומתחילים בסריקה כלפי מטה, תוך שאנו חולפים על פני העמדות שבהם שהינו עד לפני דקה. "חדל אש", נשמעת פקודה, כדי שלא ניפגע מאש חברינו. לאחר שירדנו כ-30 מ' במדרון התלול, אני שומע צרורות ממש מקרוב, ואני מנסה לתכנן מה לעשות. בידיי מטול האר.פי.ג'י. עם פצצה מורכבת על הקנה בתנוחת "טול" - מוכן לירי בכל שנייה. אבל אני לא יכול לירות בנקניקים האלה, גם אם אראה אותם, כי הקלצ'ניקוב הרי מוצלב ומונח על הגב! בעודי מתלבט, אני שומע את אמנון שהיה שני צעדים וקצת ימינה ולמעלה מאחורי: "יורים עלינו!", ואז אני שם לב שהקרקע סביבי "מקפצת" מכדורים כמו בסרטי המערבונים. שמע זה רציני, אני אומר לעצמי, ופותח בגלגול קרב עם כל הציוד שעלי. הסלעים חובטים בי בידיים, ברגליים, בגב, בקסדה, במספר מחזורים, כמספר הגלגולים שאני מבצע. הרגשתי שבמהירות שאני דוהר מטה, רק הוואדי יעצור אותי, ובטח כבר שברתי כמה עצמות. נזכרתי בגלגולים במצוקי גבעת אולגה, בטירונות. פתאם נעצרתי בסלע ענק.

"בני מה אתה עושה כאן", שואל אותי צביקה גלעד, מפקד אחד הצוותים של חיילי הסדיר. "מי שלח אותך הנה עם אר.פי.ג'י.?!"

"החבר שלך, יוני", אני עונה קצרות, תוך שאני בודק אם כל העצמות במקומן ובמצבן המקורי.

"עשה לי טובה, שכב כאן מאחורי הסלע ואל תזוז בלי פקודה ממני", ודבריו הנאמרים בנועם ובשקט -- הם כשמן בעצמותי.

איפה אמנון? לקול צעקתי אני רואה אותו מאחורי סלע, במקום שהיה בו טרם "גלגולי החבית" שלי.

טוב, המצב לא רע, אני חושב לעצמי. נשכב על הגב ומחזיק בבזוקה על הבטן עם הפצצה מכוונת מעלה, ו...נרדם לכמה דקות. יהיו שיאמרו שזה מפחד, יהיו שיאמרו - מעייפות. גם אלה וגם אלה צודקים. השמש החמימה, העייפות ותחושת ההצלה ממוות עטפו אותי בשמיכה נעימה וחשוכה.

מטח יריות על סלע המחסה שלי העיר אותי. לא פחדתי, כי הייתי בצד המוסתר. לא נותנים לישון כאן, רטנתי. ואז ראיתי מחזה הזוי, שלא אשכח לעולם.

"זיהיתם?", נשמע קולו השקט של צביקה גלעד שעמד מעלי.

"לא", נשמעת תשובה רכה של לוחם אחד או שניים מאחורי הסלעים הקרובים.

"אוקיי, אני יוצא עכשיו, ותנסו לזהות", הוא אומר בשקט של מורה בתצפית ציפורים.

הוא פוסע מחוץ למחסה הסלע הענקי, וחוטף גשם של כדורים. מהומת אלוהים שורקת מעלי ומסביבי. צביקה צועד שני צעדים לאחור, ונעמד שוב מעלי. יורים עליו אלה שירו עלי.

"זיהיתם?", שאל כאילו לא ניסו להרוג אותו לפני שתי שניות.

"תגיד, אתה מטורף?", אני שואל כלפי מעלה, "מה אתה יוצא ככה?! תוציא רק קסדה".

"יהיה בסדר", אני מקבל את התשובה הישראלית האופיינית.

האיש האמיץ עד כדי טירוף יוצא כך שוב אל הסכנה מספר פעמים. לבסוף, חוליה אחרת מזהה את היורים, ואז - היורים מרימים ידיים. החבר'ה המסתערים נוצרים את האש, אוזקים אותם ומעלים אותם אחר כבוד להצטרף לערימת השבויים ההולכת וגדלה מן הבוקר.

כך עזב את העולם

אני אוסף את אמנון בדרכי למעלה, ושם לב כמה קשה העלייה באוויר הדליל של ההר הגבוה.

אנו עולים למעלה וחוזרים מתנשפים לעמדה שלנו ומתארגנים להמשך. ההפגזה המטפטפת על הברחנים נמשכת. אנו מבחינים בקבוצה גדולה של סורים הפונה אל המוצב הסורי ומודיעים בקשר לצנחנים הממוקמים שם. מאוחר יותר עוברת שמועה שהם חיסלו במארב 25 סורים. החברים בעמדות יורים לטווחים רחוקים אש לא יעילה. איציק לוי, מאמן הכושר, יורה בבודדת במאג ומפגין מקצוענות. "מה הוא עושה כאן", אני שואל בפליאה את בארי ואת עצמי. מסתבר לנו שהוא לא רק אתלט, הוא גם לוחם. אני מחליט לחסוך תחמושת. לך דע מה מחכה!

"יש מישהו מאחורי הסלע הגדול בוואדי", אומר בארי בשוחה מימין לנו כשמשקפת צמודה לעיניו. הסלע המדובר נמצא מצידו השני של הוואדי המפורסם מתחתנו שהתרוקן מכל חייליו. אמדתי שהוא נמצא במרחק של כ-400 מ' מאיתנו. "כוון אותי אליו" אני אומר לבארי. לאחר מספר שניות אני מקבע את הכוונת של הקלצ'ניקוב על הפינה השמאלית של הסלע. אם הסורי יגיח, זה יהיה משם - אני מתכנן. תיאמנו בינינו שבארי נשאר בתצפית עם המשקפת על הסלע, ואני נשאר עם הכוונת על הפינה. ברגע שהוא יבחין בסורי היוצא, הוא יקרא, ואני צריך לפעול. עברו כמה דקות ארוכות ומתוחות. אני מגלה עד כמה קשה להחזיק עין מכוונת פתוחה ועין שנייה סגורה, עם יד יציבה, נעול על מטרה כה קטנה. "הוא יוצא", נשמעת הקריאה, ואני רואה קו שחור קטן יוצא בריצה מאחורי הסלע. לחיצה על ההדק, והקו האנכי הופך לקו אופקי. אני יורה בקו האופקי עוד כמה כדורים לביטחון. בימים הבאים לשהותנו בהר, אני מוודא בראייה מרחוק שהקו לא זז. התחושה אינה טובה. הרגשתי שעשיתי מעשה לא ראוי. נכון, מלחמה, וכל צד מבקש את נפשו של הצד האחר. אבל הרגשתי שזה לא היה הוגן... כעבור יום או יומיים, כשהכל נרגע, ירדו מספר אנשים לסרוק את העמדות בוואדי. אני לא ירדתי. לא רציתי לראות את האיש שהרגתי. לאורך השנים אחר כך, ובמיוחד ביום הכיפורים, ייסרו אותי נקיפות מצפון על הפעולה הזו. אידיוט? - אולי.

לאחר הצליפה שלי, עוד המשכנו לירות, ובעיקר לעבר ברחנים שהלכו צפונה, לתוך לבנון, לאזור הפת"חלנד. בשלב מסוים כבר אפשר היה להסתובב חופשי, ועליתי לכיוון מרכז הגבעה. מספר שבויים ישבו שם כפותים עם ידיים אזוקות לאחור. השבוי "שלי", הראשון, זיהה אותי ופנה אלי בערבית. סוף סוף הוא מכיר כאן מישהו שגם יכול להבין אותו.

"דחילק, אפתח לי שוואי! אנא אסירק". בחייך, פתח לי קצת (את האזיקים), אני אסיר שלך. הסתכלתי בידיו הגדולות שהיו כבר על גבול הנמק. כחולות-סגולות. שיחררתי לו. ריחמתי עליו. סביבו היו שבויים נוספים, והחבר'ה סיפרו לי שמצאו אצלם בכיסים ציוד ו"מזכרות" של חיילי צה"ל - מסטיקים, דיסקיות, גרביים ועוד. כנראה השתתפו בכיבוש של החרמון הישראלי בתחילת המלחמה. החלטנו להשאיר הכל עליהם, כך שהחוקרים המקצוענים יוכלו להוציא מהם את מירב המידע, בעיקר על החיילים שלנו שהיו במוצב.

שכב שם סורי עם יד מרוטשת ומדממת. הוא הגיע אלינו לאחר שברח מהמוצב הישראלי. בהגיעו, ביקש סיוע רפואי. ראינו שחייו מתקצרים בכל שנייה. חיפשתי את הרופא, ומצאתי את..."פייפר". הלא הוא מאיר מיכאל, ד"ר מאיר מיכאל (לימים מנהל מחלקה פנימית באיכילוב). כשהיינו בסדיר הוא היה חייל מפקדה עם ארנון פלשקס מקיבוץ שריד, שתפקידו היה בעיקר תיאומים. "פייפר" היה "ילד טוב ירושלים" שפעם בא לחפש באוהל את גיורא זורע, במצוות קובי מירון (מפקד הצוות). מורדוך אמר לו בפנים רציניות: "הוא הלך לבה"ד 1 להביא קרח". עם התשובה הזו הוא חזר לקובי, שלא היסס ואמר לו: "אז לך תביא אותו משם". והוא באמת הלך... לימים נודע לנו שהוא נסע ללמוד רפואה בבלגיה. "איך הגעת הנה", אני שואל, ומתכוון למאמץ הגדול של הטיפוס בהר. ואז הוא מספר שהוא הגיע על תקן הרופא של הכוח. באותו רגע חשתי אליו כבוד גדול!

"בוא תן אינפוזיה לסורי הפצוע כאן. אם לא - הוא ימות". ואז הוא מסביר לי שהיו לו שש אינפוזיות, שאחת מהן כבר משרתת את הלל ו...לך תדע לאן כל זה מתפתח. למעשה, נגזר דינו של הסורי, ואני הרגשתי שוב את הנורא שבמלחמה. בחור עדין נפש כ"פייפר" נאלץ לחרוץ גורל של אדם למוות. אני בטוח שקשה לו. ואז הסורי, שהבין לאן הוא הולך, ביקש מאחד החברים להוציא את הצילומים של שני ילדיו מכיסו ולהניח אותם מולו על הסלע. וכך עזב את העולם.

הקור הגדול

עם רדת הלילה הראשון, התחלנו להרגיש קור מהו. חילקנו רשימת שמירה וחשבנו שהולכים לישון. לא עבר זמן רב, וכולם נמצאו עובדים בסיקול אבנים ושיפור העמדות. זו הייתה הדרך היחידה להתחמם. עבדנו, נחנו, התקררנו, חזרנו לעבוד - וחוזר חלילה. קור כלבים! מדי פעם מאיר את השמיים פגז תאורה, מכיוון החרמון הסורי שכבשה חטיבה 80 (מילואי צנחנים). ואני חושב לי שזה מצב די מוזר, שהרי עלינו לפסגה הזו, וניהלנו קרב, כשיום קודם לכן, ב-22.10.73, הוכרזה הפסקת אש. איך היו אומרים לנו בטירונות? הפסקה, נכון, אבל לא בשבילך! אני סוחב בידיים חשופות סלעים קפואים וחושב על הסיפורים על הקור בספרי המלחמה, עובד וחושב: האם הסורים נערכים להתקפה עלינו?

הקור הפך לאויבנו העיקרי במשך כל שהותנו (כשלושה ימים, עד כמה שאני זוכר) על מצפה שלגים. באותו אוקטובר החורף כבר היה אצלנו על ההר. כמו באירופה. (למעשה הוא חדר למוחי, עד ששנים רבות אחר כך הייתי רגיש לקור בחורף וכבר לא ישנתי עירום מתחת לשמיכות). רק שלא יתחיל גשם! כעבור יום או יומיים הנחית לנו הליקופטר קצת מזון, מים וגטקס. ואת האוצר האמיתי. אמנון אומר לי, בוא ניקח את היריעה - השק, שהוריד לנו ההליקופטר. וכך, בעוד ששיני כולם נוקשות מקור, היינו אמנון ואני בתוך עמדה המוגנת מן הקור על-ידי יריעה עבה שפרוסה מעליה. הרגשנו מאד יצירתיים. יותר מאלי ארזי שמילא את נעליו בעיתונים ועטף אותן בשקיות הפלסטיק של הלחם שהונחת לנו...

למעשה פותחו אצלנו תיאוריות ושיטות למלחמה בקור. שתי שיטות עיקריות הובילו את המאבק האידיאולוגי. שיטה אחת גרסה שיש ללבוש את כל הבגדים החמים בבת אחת ומיד לאחר שקיעת השמש, כדי לשמור על חום הגוף. על-פי השיטה האחרת, יש להוסיף כל פעם שכבה אחת ולחכות עד שהקור יחדור, ו...אז להוסיף את השכבה הבאה. הוויכוחים בין הנאמנים וההוגים של השיטות היו מרים ומלווים בחיוך מזלזל של כל צד על משנהו. כל הוויכוח ארך מקסימום שעה. לאחר שעה, לכולם היה קר באותה מידה!...

לקראת אחד הערבים החלטנו אמנון ואני לתרום את היריעה לטובת השבויים. שהרי אנו מתחממים בעבודה הפיסית של סיקול האבנים. הם שרועים על הקרקע ללא תנועה. כשבאתי לפרוש אותה, השבוי הסורי הזדעק שאינו רוצה שיכסו אותם ביריעה. לאחר מספר רגעים שבהם התווכחתי איתו בעודי מתפלא, הבנתי את הנקודה. הוא פחד שנכסה אותם ואז נירה בהם... "חמאר (חמור), אמרתי לו, אילו רצינו להרוג אתכם, היינו עושים זאת לפני כמה ימים, ולא מבזבזים עליכם מים, אוכל ובגדים". לבסוף, השתכנע. באותו לילה לא הוא קפא מקור, אלא אנחנו.

כך ישבנו שם ללא מעש כמה ימים, מחכים שהטרקטורים (D8, D9) הענקיים ונהגיהם האמיצים יסללו דרך שתחבר את המוצב בחרמון הסורי למוצב בחרמון הישראלי. בארי הגה רעיון מקורי (כרגיל), שאנשים יישאו הרצאות מעניינות בפני החברים. אבינעם ברוג סיפר על תרבות המאיה במקסיקו, ואני סיפרתי על הפרויקט שעשינו במצפה רמון (שילוב של ניהול עצמי של עובדים, עם זמן גמיש והתארגנות מנהלתית חדשנית ויצירתית. כעבור שלוש שנים זכינו בפרס קפלן על ניהול יעיל ומקורי(. ההרצאות היו מרתקות ומגוונות מאד. עד שפעם אחת ניצלתי את אווירת הנופש שבה הכל התנהל, ובמהלך אחת ההרצאות הלכתי לישון בעמדה לפני שיחשיך. התעוררתי בבהלה כשראיתי שהרובה אינו לידי. חזרתי למקום מושבי בהרצאה, והקלצ'ניקוב מחייך אלי ממשטח הסלע, מבקש שאקח אותו.

בשלב מסוים הגיעה הדרך הנפרצת עד למרגלות הגבעה שלנו. לפתע ראינו קומנדקר מקרטע בין הסלעים הענקיים. קותי כהן (המכונה "קותי פיזדלונה" - על שם המקאמה המפורסמת שהיה מדקלם לנו בחגי היחידה) הגיע אלינו עם חבילות מהבית! בחבילה שלי היו: ספרי אסטריקס ואובליסק שבלהה ידעה שאני אוהב, סיגריות הלמנס וקנט משובחות, שגרמו לי להעיף בטקס רב רושם את סיגריות אסקוט שהורדו מן ההליקופטר - מפסגת הגבעה ישר לוואדי שמתחתנו. בחבילה הגיעה גם מעטפה חשובה. מכתב אוהב של בלהה שבו היא מבשרת לי שהיא בהריון, בחודש השני!

אושר ענקי!

מראה סוריאליסטי שנשאר חקוק בזיכרון

בשלב מסוים העבירו את הלל ואת השבויים לידי הכוח שהיה במוצב הישראלי. כעבור יומיים, הודיעו לנו שאנו יורדים. תפקידנו הסתיים בהצלחה. המלחמה הסתיימה עבורנו. הידיעה התקבלה בשקט ושלווה, כאילו כל יום אנו צולחים מלחמה וחוזרים בריאים ושלמים. למעשה, הרגשנו שביצענו משימה קשה וייחודית שאנו בנויים לבצע אותה. מין גאווה שקטה.

מתארגנים עם כל הציוד על הגב. מישהו העלה חשש שחיילי גולני במוצב הישראלי עלולים לחשוב שאנו סורים ולירות עלינו. עלה בי רעיון, והלכתי בראש הטור עם גטקס. אין סורי עם גטקס, פסקתי כאילו חייתי שנים בצבא הסורי. כשהגענו למוצב הישראלי, צילם אותי יורם וינר הולך בגטקס וחבילת גרעינים בידי. הלכנו בשני טורים, ונזכרתי בסרטי המלחמה המראים תנועה כזו של חיילים. אני זוכר צעידה מתוך הקלה, שהמלחמה נגמרה ואנו מסיימים אותה בריאים בגופנו ובנפשנו. כשהגענו למוצב הישראלי, ראינו את הזוועה שיש במלחמה. שבויים סוריים אספו גוויות של חבריהם ההרוגים שהיו פזורים בסביבה וריכזו אותם ליד הכביש. הגוויות היו מונחות בשטח מספר ימים, והאיברים הנוקשים היו פרושים לכל הכיוונים, מנציחים את מצבם ברגע המוות - מראה סוריאליסטי שנשאר חקוק בזיכרון. הפעילות והמראות הכניסו בי מועקה. בהמשך הכביש שעליו צעדנו, ראינו את העמדות שהכינו הסורים - עם הפנים כלפי הירידה, מתכוננים להסתערות של כוחותינו. כאב לי לראות שצה"ל החליט על הסתערות כל כך ישירה ולא מתוחכמת של חיילי גולני, שגרמה אבידות כה רבות.

הגענו לאוטובוסים שחיכו לנו. סיימנו את המלחמה. שמחה וצהלה לא היו שם.